דברים משתנים בזמן האחרון. הכל משתנה. אני לא מבינה את זה כל כך. אני מרגישה שהחיים דוהרים קדימה ואני מחזיקה במושכות ומנסה לכוון, אבל למעשה החיים מכוונים אותי יותר מאשר אני מכוונת אותם. אני לומדת. אני מקשיבה. אני מבינה. אני משנה, ודברים משתנים מאוד. כאילו שינוי קטן שאני עושה הופך לשינוי גדול. אני רוצה להיות אמא שהילדים שלה מוצאים בה משענת ובטחון. אני לא רוצה להיות אמא מצמיתה. כשאני הייתי ילדה הרגשתי חופשית באמת רק מחוץ לבית. תמיד העדפתי להיות רחוק מספיק מהבית, ולחזור לבקר. כשקשה לי, השיחות עם אמא שלי סוחטות אותי יותר מאשר נותנות לי אנרגיה. אני רוצה להיות אמא שהילדים שלה מתקשרים אליה כשקשה להם ומתחזקים. אבל כדי להיות אמא כזאת אני צריכה להלחיץ אותם פחות. ממיע אמר שהם צריכים להיות המרכז ולא המשימות סביבם. לא ה"להספיק לעשות שיעורים, להתרחץ ולאכול" אלא הם ומה שהם לומדים ומה שהם מבינים. וגם אנחנו. אני מסתובבת כל הזמן סביב הלהספיק. לעשות בזמן. לכוון למטרה. החיים שלי מאוד לחוצים בגלל זה, והרבה פעמים אני מפספסת דברים בעלי משמעות בדרך. אני מלחיצה אותם ואת ממיע, כי אני לחוצה. הייתי רוצה להיות לחוצה פחות. יותר משוחררת להקשיב ולראות את העיקר.
בעבודה זה אפילו יותר ברור. יש המון ניסויים שאפשר לעשות ואפשר ללכת לאיבוד בפרטים בקלות, ולהיות כל הזמן סביב הניסויים שמכוונים לעוד ניסויים דומים, שדורשים עוד זמן. אבל כדי לעשות מדע משמעותי צריך לדעת לקחת צעד אחורה ולחזור לשאלות ולשאול כל הזמן - האם הניסוי הזה, שאני יודעת לעשות היטב והוא חלק מהשיגרה שלי, הוא הניסוי הנכון כדי לענות על השאלה ששאלתי? האם הוא הדרך הנכונה להגיע לתשובה? ויותר מזה - לבחון את השאלות. האם השאלה ששאלתי משמעותית? האם התשובה תקדם אותי משמעותית קדימה ותאיר נקודות חשובות? כל כך קל ללכת לאיבוד בניסויים ולהגדיר את השאלות לפי התשובות שהניסויים שאני יודעת לעשות יכולות להביא. וזה לא מקדם באמת.
אני רוצה שהילדים ילמדו להתמודד עם משימות שעומדות בפניהם, שידעו ללמוד ולהסיק מסקנות, שידעו לבחור מה מתאים להם, שידעו להתאמץ כשדברים חשובים להם. אבל מה שאני עושה ברמה היומיומית הוא לבדוק שהם גמרו את כל הדפים שהיו צריכים לגמור למחר. לצעוק עליהם כשהם מעדיפים לשחק במקום לגמור את השיעורים. לכעוס עליהם כשהם מאבדים דפים או שוכחים ספרים בבית הספר. מה הם לומדים מכל הלחץ והכעס הזה? מה מקדם אותם להיות אנשים עם יכולת גבוהה להתמודד עם משימות מורכבות? מה נותן להם בטחון ביכולת שלהם להתמודד? מה עוזר להם לזהות את העיקר בתוך הטפל? הם לא לומדים לסמוך על עצמם כי אני מנהלת להם את הזמן ומכוונת אותם כל הזמן. הם לא לומדים מטעויות כי אני לא נותנת להם לעשות טעויות. אני מתקנת אותם לפני. אין להם מספיק מרחב להתנסות בעצמם.
בבקשה אל תגידו לי שאני קשה עם עצמי. אני מנסה לברר לעצמי עכשיו לאיפה ההתנהגות שלי מובילה את הילדים שלי. אני רוצה לתת להם מה שמאוד קשה לי לתת לעצמי, בין השאר בגלל שבעולם שבו גדלתי היה מעט מאוד מקום לשוליים, לכל מה שהוא מחוץ למטרה המיידית, היה מעט מאוד מרחב מעבר למה שצריך וחייב. עכשיו יש לי את ממיע. וזה לא קל, מי אמר שאהבה זה קל, אבל הוא עוזר לי לראות את הנקודות בהן אני מעבירה הלאה את הפחדים והכעסים בהם אני כלואה. אני רוצה להשתחרר מהפחדים והכעסים האלו כדי לתת לילדים שלי הכוונה יותר נכונה שתאפשר להם לחיות חיים מלאים ועשירים בהתנסויות ושיקול דעת. וגם לי. מוטב מאוחר מאשר אף פעם לא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
