זה מה שכתבתי אצל אקס-אקסטרימיסטית
"אני חושבת שזוגיות היא דבר מורכב וקשה לפעמים לראות אם היא נכונה או לא נכונה. לפעמים דווקא כשמתקרבים יותר, כשמדייקים יותר, נעשה יותר קשה, כי מגיע שינוי. לפחות אצלנו זה ככה בזמן האחרון. ככל שאנחנו מתקרבים ומדברים יותר על הדברים העמוקים, נעשה יותר קשה. אני מכריחה את עצמי להקשיב בלי להדוף מיד מה שנראה לי כמו פגיעה, כי אני לומדת. אני משתחררת מהגנות, ואני מרגישה חשופה בלעדיהן. לפעמים אני צריכה סימנים כדי לדעת שאנחנו הולכים למקום יותר מואר, כי השינוי הזה שקורה כל כך קשה לי. להפתח זה סופר קשה."
זה אולי מרכז כל הדברים שקורים לי בזמן האחרון, מה שקורה איתי ועם ממיע. בעקבות חיפוש העבודה בארץ, בעקבות ההתמודדות שלו עם המעבדה הסופר חזקה שהוא נמצא בה עכשיו, בעקבות הנסיון שלנו להיות הורים יותר טובים ובהמשך הרצון שלנו להיות יותר טובים לעצמנו. להיות קצת יותר מאושרים.
אנחנו מדברים באמת. אני מקשיבה. אני מחזיקה את עצמי להקשיב גם כשקשה לי לשמוע, לא תמיד מצליחה. לפעמים פוצעת אותנו בניסיונות ההדיפה וההתרחקות שלי. כאילו אני מפחדת מהקירבה הזאת, מהאמת. לשמוע איך אני נתפסת, אחרי שהיתה לי תחושה אבל פחדתי לדעת. לראות טעויות ופגיעה. לראות פנימה ולנסות לתקן.
ברור לגמרי שהילדים הרבה יותר מאושרים עכשיו. הם צוחקים וצוהלים ורגועים יותר. ברור שאנחנו יותר קרובים וברור גם הרגש שמחבר. חזק יותר מכל הניסיונות שלי לערער. לא הייתי לו מקום בטוח במשך שנים. לא הייתי לי מקום בטוח במשך שנים. לא נתתי לנו להיות מקום בטוח. כי פחדתי. גם עכשיו אני פוחדת, אבל קצת פחות. בדברים בהם היה לי הכי קל לשחרר השינוי מדהים לטובה. התקשורת שלנו לגבי העבודה, שלו ושלי מקדמת את שנינו לפרוץ מכשולים פנימיים ולהעז. הבית יותר קל לי. הילדים מאושרים יותר.
ביננו זה החלק הכי קשה, לתת לרגש לזרום, בלי לפחד. לסמוך עליו. לסמוך עלי. לבטוח. לא להאשים, אלא לבקש. לשאול כשאני מרגישה משהו לא טוב. לא לתקוף. זה הכי עמוק אצלי, הפחד מקירבה ומקשר. מי היה מאמין. להגיד עכשיו שאנחנו כנראה הולכים למקום יותר מואר.
(למה אתם כאלו שקטים? זה משהו שאמרתי?)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
