אולי תנסי גם כתום?

כנסים הם מסחטת רגשות, במיוחד הכנס הזה.

זה נורא מרגש כי כולנו עבדנו שנה וחצי מאוד קשה ועכשיו באים להציג מה שעשינו, קצת חוששים, קצת גאים, רוצים לראות את השתקפות הדרך אותה עברנו בשנה וחצי הזאת בתגובות של האחרים אלינו. מקשיבים לעבודות של אחרים, בהתרגשות, כי זה כל כך קרוב, כל כך משלים, וכשזה חופף זה קצת מבהיל, כי אם הוא יפרסם לפני אני בצרות. בודקים איפה אנחנו מבחינת אנשים אחרים. האם אנחנו מעניינים? האם אנחנו נחשבים? האם דעתינו נשמעת? בודקים את הרמה של התחום אליו אנחנו שייכים, את השייכות שלנו לתחום ולאנשים. בודקים קשרים שיכולים להניב שיתוף פעולה.

השנה אני מקשיבה הכי הרבה לאנשים (נשים) שנמצאות צעד אחד או שנים לפני. שעובדות כמנחות שנה, שנתיים, שלוש ארבע. מה הקשיים. מה הנצחונות, מה האסטרטגיה. איך להשיג כסף, כמה קשה להשיג כסף. איך להשיג אנשים, איך להחזיק אנשים, איזה פרוייקטים לתת לאנשים. מי התקדמה הכי הרבה, מה היא עשתה כדי להתקדם. מי עבדה ביצירתיות.

אני פתוחה יותר לשמוע ביקורת ועצות. על משא ומתן, על כיוונים, על הדרך בה אני מציגה דברים.

מסחטה ריגשית, כבר אמרתי.

בשיא כל זה ישבתי עם סינדי ליד הים ודיברנו על הילדות שלנו, על הנישואין שלנו (היא לאשתה, אני לממיע) על ההתמודדות עם הצללים מהעבר, על הקשיים עם המנחים (לשעבר שלה, לשעבר לעתיד שלי). סיפרתי לה דברים שלא סיפרתי כבר הרבה זמן, סיפרתי לה על התקופה האחרונה עם ממיע, עם הילדים, על המשפחה שלי, היא סיפרה לי על שלה, בכיתי באיזה שהוא שלב, ובשלב אחר, וזה היה כל כך מזכך.

זה לא יאומן איך כולנו מונעים מאהבה ורצון שיאהבו אותנו. כמה במעבדה שלנו אנשים רוצים שהבוס פשוט יאהב ויעריך אותם, וכמה כולנו שונאים את המקורבת לבוס, כי הוא פשוט אוהב אותה יותר מאשר הוא אוהב את כל השאר. זה אולי פשטני, אבל זה הלב. הייתם צריכים לראות אותנו אתמול, יושבים ביחד וקוטלים אותה, אומרים שהיא מדענית גרועה והמצגת שלה היתה נוראית, ושהיא לא עשתה כלום בעצמה, ואז סינדי אמרה, "אני תוהה כמה מהכעס שלכם עליה הוא בעצם כעס על הבוס". כולם שתקו, ואני אמרתי, "את צודקת". המצגת שלה לא היתה הכי טובה, אבל היא לא היתה גרועה. באמת הרבה אנשים עובדים בשבילה, אבל היא לא מדענית גרועה. היא בסדר. אולי היא לא הכי מקורית או לא הכי יוצאת דופן, אבל בטח שלא גרועה כמו שאנחנו מדברים עליה. הרגשתי חרא על זה שדיברתי עליה ככה. הרגשתי שהייתי לא אמיתית. שנתתי לקינאה שלי להשתלט עלי. אני לא זוכרת איך זה קרה*, אבל ישבנו ביחד בארוחת הבוקר ודיברנו, אני והיא, השנואה. ושתינו היינו אמיתיות. זה אולי הנס. שתינו היינו בלי ההגנות שלנו ופשוט דיברנו. והיא אמרה לי כמה דברים מאוד נכונים, ושיקפה לי שימוש מבלבל במושגים שגרם לאנשים לא להבין אותי, ואת השינוי והדרך שעשיתי כדי לשפר את זה. היא שיתפה אותי במשהו שהיא חושבת על המערכת שמאוד מצא חן בעיני ונשמע לי מאוד נכון. ושמחתי שדיברתי איתה. אחרי זה, ישבנו ביחד באולם, וראיתי איך הבוס שישב לפנינו, כל הזמן מסיט את הראש ומסתכל עליה. ראיתי כמה הוא אוהב אותה. וזכרתי כמה כבוי הוא היה לפני שנה וחצי בכנס הקודם, וכמה הוא מאושר עכשיו. ואני חושבת שזה לא מקצועי, וזה מפריע, ולפעמים מביך, אבל פירגנתי להם. אחר כך כשדיברנו והוא לא יכל להתרכז כשהיא היתה לידי, סלחתי לו.

וכשדיברתי עם סינדי, פשוט אמרתי לה - אני חושבת שהוא פשוט אוהב אותה, וזה כל הסיפור. תמיד היתה לו מישהי מועדפת במעבדה, אבל הפעם זה אחר. הוא פשוט מאוהב ולא מסוגל להקשיב לקולות אחרים באותו קשב שהוא מקשיב לקול שלה. זה לא היה ככה בעבר.

*אני יודעת איך זה קרה שנפתחנו אחת לשניה. באחת ההרצאות סטודנט של אחד החוקרים האהובים שלי, הרצה על עבודה שהוא עושה על הגן שאני חוקרת. וקלטתי שהחוקר הזה הסתיר ממני את זה, והתחיל להתנהג בריחוק ולא לרצות לדבר על מדע ולא הבנתי למה. זה מאוד פגע בי ודיברתי איתה על זה, והיא אמרה לי שזה קרה לה איתו כמה פעמים ומאוד פגע בה. ואז, שתינו היינו באותו צד. אחרי זה הכל היה יותר קל.

דיברתי עם חברה טובה שיש לה מעבדה משלה והתקדמה נורא יפה. היא סיפרה לי על הדרך ועל הבחירות שלה ושיתפה אותי בתוצאות שלה שמשתלבות עם שלי. דיברתי עם קוליגה שהלכה לכיוון חדש ויצירתי על הבחירות שהיא עושה, על טעויות והצלחות. זה כל כך מורכב, כל זה. המדע שלנו, ואנחנו והאנשים בחיים שלנו ואנשים שאנחנו עובדים איתם, והחיבור הלא פשוט בין אנשים, מדע ואגו.

השותף הקודם שלי לחדר במעבדה קיבל פה משרה. ביום הראשון של הכנס כולנו ביקרנו בבית היפה שלו לארוחת ערב נעימה וכיפית, אבל לא יצא לי לדבר איתו אחד על אחד. ניסיתי לאחר מכן, אבל הוא כל הזמן היה עסוק. ואז הבנתי שהוא בעצם לא ממש רוצה שיחה אישית איתי. הוא לא רוצה לדבר איתי על מה שקורה איתו לדעתי. אני לא ממש יודעת למה,אבל אני יודעת שלאנשים בדרך כלל יש סיבה, מודעת או לא, להמנעות או התקרבות. אני חושבת שהסיבה יותר קשורה אליו מאשר אליו, ולכן לא לחצתי והשתדלתי שלא להעלב. סינדי אמרה לי שהבוס לא הסכים שהשותף יהיה ממארגני הכנס הבא. הסיבה הרשמית היתה שהוא כבר לא עובד על קיפודים, אבל שתינו הסכמנו שהבוס פשוט לא אוהב אותו.

חשבתי על זה שהאופי של אנשים עובר בכל אינטרקציה. ומאוד ברור לכולם אחרי כמה זמן מי הוא מי. אנשים הרבה פעמים לא מביעים את היחס שלהם באופן ישיר, אבל הם קולטים, ומבינים ומגיעים להחלטות מסויימות. חשבתי שהגישה הכי נכונה היא פשוט להיות עצמנו, ולהשאר פתוחים וקשובים. אני מרגישה שהאינטרקציה האינטנסיבית עם האנשים כאן מוציאה אותי מאיזון, מוציאה אותי מעצמי. כמו סדנא בינאישית כזאת, כשהיכולת לשלוט ברגשות ובתגובות, ופשוט להתאזן, פחות טובה. כשהעירבוב הזה גורם לי להרגיש שאני מאבדת את עצמי ונסחפת לתוך תגובות אוטומטיות שאני לא רוצה לחזור אליהן. בשביל זה אני כותבת עכשיו. בשביל זה אתקשר עכשיו הביתה לממיע. כדי להזכר מי אני כשאני לבד.

ובתוך כל זה קיבלתי הצעה. אמיתית. ממקום שמוצא חן בעיני. גם זה מערער לא מעט ולא פשוט בכלל. אבל משמח.