אולי תנסי גם כתום?

לפני שנה כשחזרתי מהביקור בארץ כתבתי:

"הייתי רוצה למצוא מקום בו מאוד יתלהבו ממה שאני עושה ואני אתלהב מהמקום. זה לא חייב להיות מקום עם שם זה או אחר, אבל צריכה להיות התלהבות הדדית מהנושא עצמו. עניין משותף. לא ממה שהשגתי אלא ממה שאני עושה. והפוך שלי בהם. זה לא בשמיים. שוב, לא מעניין אותי השם של המקום, רק האהבה."

המקום שכנראה אצטרף אליו עונה לתיאור הזה בצורה די מדוייקת.

נו טוב, רציתי לכתוב פוסט משתפך על העצב שאני מרגישה פתאום על זה שבעוד כמה חודשים נעזוב כאן. על זה שנקשרתי למקום הזה וצמחתי במקום הזה ואני חוזרת אדם אחר מהאדם שבא לכאן. על זה שעם כל הביקורת שלי על אמריקה למדתי לאהוב ולהעריך את האנשים פה. והיו לנו שבע שנים טובות. מקווה שזה לא יהיה כמו בחלום של פרעה. :-)

רציתי לכתוב פוסט שכזה אבל עכשיו אני צריכה לתכנן את הניסוי של שבוע הבא ולאסוף עוברים והחיים, אתם יודעים, יש להם קצב משלהם, הם לא תמיד מאפשרים לתעד רגשות.

אגב תעוד רגשות - ירדן כתבה אתמול המשך לספר שקראה במסגרת פרוייקט של הכיתה. היא כתבה על התחושה שאנשים מעוררים בנו. על אנשים שמעורר בנו תחושה נוחה ונעימה, ואנחנו שגורמים לנו להרגיש חוסר נוחות וחוסר ערך. יש בה עומק ריגשי מאוד גדול שלא נחשף בהתנהגות שלה, פרט לרגעים בהם היא בוכה מתסכול, שהיא מרגישה לא מובנת ולא מוקשבת. היא הרבה פחות בוכה והרבה יותר צוחקת והרבה יותר מראה רגשות מפעם, וזאת שמחה גדולה בשבילנו. זוהר היא אור וחום והרגשות שלה ושל אחרים ברורים לה. היא מבינה מה שהיא קולטת בכל החושים. שגיא אתמול שאל אותי על רגע מיוחד מהילדות שלי, כחלק משיעורי הבית שלו. סיפרתי לו על פסח, ועל ההתכנסות המשפחתית, הראיתי לו את ההגדה וראיתי כמה כל זה זר לו. הוא רצה שנעשה את זה עם ספר אחר. אחרי זה אמרתי לממיע, "טוב בסדר" והוא ענה: "נחזור?" אמרתי לו "אין ברירה.". סיפרתי לו עוד כמה סיפורים וממיע סיפר לו גם ומכל הסיפורים הוא בחר לספר על ממיע בן החמש שהלך ברגל לגן, פגש בתרנגול שהפחיד אותו ורדף אחריו חזרה לבית. אני רוצה שהם יכירו את הארץ. שירגישו איך זה להיות ישראלים, ואז, שיבחרו איפה הם רוצים לחיות מתוך הכרות עם ישראל ועם העולם (אמריקה זה לא כל העולם, אבל הם פגשו כאן אנשים מכל העולם, אז זה עדיין מייצג.). אני מקווה שהחזרה לא תהיה קשה מדי להם. מקווה שמה שסיפרו לי תמיד, שלילדים הכי כיף בארץ, נכון. הם שמחים לחזור למרות שאת רוב החיים שלהם הם חיו פה. אני שמחה לחזור ועצובה לעזוב. אני מניחה שגם בהם יש ויהיה עצב על העזיבה.

עכשיו אני באמת צריכה לאסוף עוברים.