אולי תנסי גם כתום?

אתמול בערב חזרנו לאוניברסיטה כי ממיע לא הספיק לגמור את הניסוי. היה הרבה אוכל במקרר של המעבדה, שאריות מסיבת יום ההולדת של ג'יין, אז הילדים אכלו בחדר הקפה וציירו על הלוח. נשארה גם בירה וזר פרחים מאוד יפה שהבנות נתנו לי. הן קנו כמה זרים וחילקו אותן בטוב טעם לוואזות קטנות. אירוסים, וורדים ויקינטון לבן, או משהו שנראה כמו יקינטון לבן. המסיבה היתה מאוד נעימה. בחצר שליד הבניין, עם אוכל טעים והאנשים אני אוהבת מהמעבדה. האנשים שאני פחות אוהבת ישבו בשולחן אחד סביב הבוס, שהוא האיש שאני הכי פחות אוהבת במעבדה. אנדי קרא לג'יין שיר, וכולנו שרנו לה יום הולדת שמח. היא כבר 40 שנה במעבדה, עם הבוס. אני לא יכולה לדמיין חיים כאלו. הוא המניפולטור הכי גדול שאני מכירה. הוא מזהה בדיוק את איזורי חוסר הבטחון של כל אחד ומכוון לשם כדי להשיג שליטה. הוא מאיים ומפחיד במרומז ובמפורש ופועל בגלוי ולא בגלוי כדי שדברים יהיו בדיוק כמו שהוא רוצה אותם, תוך כדי פגיעה בכל מי שמאיים עליו, או שנראה לבוס שיש בו פוטנציאל לאיים. כולם חושבים שאני אמיצה ואומרת מה שאני חושבת. כולם חושבים שאני חזקה ועומדת מולו. האמת היא שאני לא מרגישה חזקה בכלל ובטח שלא אמיצה. אני לא אומרת לו את כל הדברים האלו כי אני יודעת שזה יפגע בי. שכרגע יש לו כח עצום עלי. אני כל הזמן מחשבת את המילים שלי מולו כדי להמשיך לעשות את המחקר שאני מאמינה בו. אני יודעת שהוא יפסול כל ניסוי שאציא מראש ולכן מספרת לו רק על התוצאות בדיעבד. במיוחד אם אלו ניסויים להרחבת היריעה של העבודה שלי, אני מספרת רק בדיעבד. אסור לתכנן מולו כי הוא יקטול ויפסול. זה הטבע שלו - להקטין ולצמצם. אני חיה בפחד ומרגישה שאני צריכה להסתיר את המחשבות שלי מפניו. האופק שמתחיל להכיל מעבדה משלי במרחק בטוח ממנו מתחיל להסתמן. חופש, משהו שלא הצלחתי אפילו לדמיין בשנים האחרונות, מתחיל להראות אפשרי. ואני רואה כמה אני חיה בפחד כאן. כמה הצל שלו מרחף מעלי במעבדה, כשאני מתכננת ניסויים שלא אמרתי לו שאעשה. כשאני חושבת על המאמר שארצה לכתוב. המאמר האחרון שלי איתו. אני יודעת שהכתיבה לא תהיה קלה. לא הכתיבה עצמה, אני אוהבת לכתוב והסיפור כבר יושב לי בראש, ההתמודדות איתו תהיה קשה. אבל זה המאמר האחרון ואחריו אצא לחופשי. הוא יורה כדי להרוג גם באנשים שיצאו מהמעבדה. הוא פרסם עכשיו מאמר בעיתון הכי שיש וכתב שם שתוצאה של השותף שלי לשעבר לחדר לא נכונה. הניסוי שהבוס פרסם כל כך גרוע שאני לא רואה שום סיבה אחרת להתעקש לפרסם אותו חוץ מאשר לפגוע בשותף שלי לשעבר שהעז להגיד לו בגלוי שהוא הורג אותנו באלף חתכים. כל חתך לא קטלני, אבל ביחד הם הורגים.

אקס-אקסטרימיסטית כותבת שזוגיות היא טרור. אני חושבת שזה מאוד תלוי בבן הזוג. הבוס שלי הוא טרוריסט. אני חושבת שאחד הדברים שאצטרך ללמוד לחיות איתו הוא זה שהייתי תחת טרור שכזה שבע שנים ולא יריתי חזרה. בהתחלה עוד אמרתי מה אני חושבת כי לא הבנתי מה עומד מולי, ואז בחתך ה-500 הבנתי שזה לא ממש הגיוני מה שקורה. לאט לאט נפקחו לי העיניים וככל שנפקחו לי העיניים נאלם לי הקול. הלך ונאלם ואני הלכתי ונעלמתי. הרגשתי חסרת אונים. זאת גם הרגשה נוראית. חוסר אונים. את יודעת שהורגים אותך ואת מרגישה שאת לא יכולה לעשות כלום כדי להגן על עצמך. לא יכלתי לעבור מעבדה כי אני אוהבת מאוד את מה שאני עושה וכבר עשיתי כל כך הרבה. השהות שלי בארה"ב תלויה בו, כי אני על ויזה. החיים שלי כאן תלויים ברצון הטוב שלו, ואין דבר כזה, הרצון שלו לא טוב. כמו אישה מוכה שמרגישה שהיא תלויה בבעל האלים שלה. המלחמות שלא נגמרות על כל פסיק. לדעת מראש שהוא לא יסכים לכל בקשה ולחשוב איך בכל זאת להשיג את הדברים שאני רוצה. הרגשת חוסר אונים וחוסר שליטה. עם כל זה פרסמתי איתו שישה מאמרים ולבד שניים. בזה אני מאוד גאה. את המאמרים שפירסמתי איתו אני מאוד אוהבת ואת המאמרים שפרסמתי לבד אני אוהבת גם. הלוטוס הכי יפה צומח בביצה הכי עמוקה. כמה מהמאמרים שכתבתי איתו הם הכי יפים שכתבתי אי פעם, כי למרות ואולי בגלל המלחמה יש בהם חותמת ברורה שלי, וחותמת של מה שגאוני בו. המאמרים שלי איתו יותר טובים מהמאמרים שלי בלעדיו, אבל אני מקווה שזה ישתנה בעתיד. הוא לא האיש היחיד החכם בעולם, יש עוד אנשים שאני יכולה לעבוד איתם ולהשתפר בעזרתם.

אנשים שעזבו את המעבדה מדברים על תקופת ההחלמה וההתאוששות. אני רוצה לשאול אותם על זה. מה קורה בתקופה הזאת, ממה צריך להשתחרר. מה קורה אחרי שמשתחררים. הוא נלחם במי שעוזב ונשאר בתחום, במיוחד במי שנשאר בארה"ב. החזרה שלי לישראל נותנת לי סיכוי להצליח. במיוחד אם אשלב עבודה על דגים.

בכלל התחלתי את הפוסט הזה כדי לספר על אתמול בערב. אחרי שאכלנו הלכנו לדשא. היתה שם טרמפולינה ענקית וארגז מלא בספוג שנשארו מיום סטודנטים. הילדים קפצו על הטרמפולינה ועל הספוגים ואני וממיע ישבנו והסתכלנו עליהם. היה ערב אביב נעים, עם ריח של דשא ששיחקו בו המון ביום. על הדשא נשארו כדורים ועפיפונים. באולם הגדול היתה הרצאה על איפיון פעילות מוחית של סוציופטים מול אנשים שיכולים לחוש אמפטיה (יש הבדל). באולם השני היה קונצרט עם המקהלה של האוניברסיטה. היתה חוברת של תרגום של השירים שהמקהלה שרה. אחד השירים הקסים אותי לגמרי. הנה התרגום החופשי שלי לתרגום האנגלי מטמילית:

"מיליוני אנשים רצים ורצים, מחפשים כל הזמן, מתייאשים ומתים תוך כדי חיפוש האור שבתוכם."

Untold millions of people run adn run, constantly seeking, grow desperate and die looking for the light that is within them

חשבתי על זה שהחיים שלי בחודשים האחרונים כל כך מכוונים למטרה. כל דקה בהם מחושבת. לעשות ניסוי. לכתוב הצעת מחקר. לשלוח מכתב. לבקש בקשה. לעשות ניסוי. לעשות המון ניסויים במקביל תוך ניצול מקסימלי של הזמן, לקרוא כדי לקבל רעיונות למחקר, לכתוב את הרעיונות לגבש את המאמר. ובבית - עם הילדים. להיות ולראות אותם. להיות שם בשבילם. הכל מכוון מטרה. הזמן מחושב לניצול מקסימלי. והנה אנשים שרים שירים יפים ושומעים הרצאות וחיים והערב כל כך יפה, והזמן הזה, אפשר לעשות בו גם דברים חסרי מטרה לחלוטין. סתם לחוות את הרגע בלי לחשב את הזמן ואת הניצול הנכון שלו. סתם להיות, כי אחרת זה באמת בזבוז. :-)

מחר אנחנו נוסעים לדיסנילנד.