העתיד מתחיל להתקרב, השינוי. אני כבר רואה אותו מעבר לפינה. לחזור הביתה. להיות במרחק נסיעה מאמא שלי ומאחותי. באותו איזור זמן של המשפחה והחברות הישראליות שלי.
לעזוב את המעבדה הזאת, את האוניברסיטה הזאת, את השם של והמסורת של האוניברסיטה הזאת ולהקים מעבדה משלי.
אתמול לא הצלחתי להרדם. הספר שקראתי גרם לי לחשוב על אמא שלי ועל ממיע. על אהבה וקשר. על כמה זה לא פשוט להיות ביחד. באמת ביחד. על כמה מכשולים ופחדים צריך להתגבר כדי להושיט יד ולגעת, להיות קרובים. כמה שנים זה לקח. כמה שינויים. אחר כך חשבתי על ששת החודשים הקרובים. על שני הגרנטים שאני רוצה לכתוב, על המאמר, על הניסויים, על הקצב הכמעט בלתי אפשרי שהתחייבתי אליו בפני עצמי. אבל בלתי אפשרי זה אני, כבר די הרבה זמן. יש מעברים שהם קפיצת מדרגה, שיש בהם חוסר רציפות שצריך לדלג עליו, כמו לקפוץ מעל בור ולקוות לנחות בשלום בצד השני. לקוות שהצד השני יתאים לנו. למה שאנחנו רוצים. מאוד קשה לעשות מדע טוב. עוד יותר קשה לעשות מדע טוב ולהנות מזה ולשמור על שקט נפשי. ואולי זה המעבר הזה שמסתמן, הקפיצה, התהליך הלא רציף שהופך את החיים לתובעניים יותר כרגע. אולי אחרי שנלך איזו כברת דרך בצד השני דברים יכנסו למסלול יותר רגוע, יותר שליו. אולי. אבל עכשיו אני כאן, בצד הזה של הגשר, חושבת איך לבנות אותו בטוח, שיעביר אותי הכי קרוב למקום בו אצטרך לקפוץ.
הם מאוד נחמדים, בשני המקומות. אבל אני יכולה ללכת רק למקום אחד. בבטן כבר בחרתי, אבל כל שאר הגוף צריך להסתגל. להרגיש נוח עם הבחירה.
היינו בדיסנילנד ביום ראשון. שש וחצי שנים אנחנו כאן ועוד לא היינו בדיסנילנד. ממיע הבין שזה יהיה בלתי נסלח מבחינת הילדים לגור שש וחצי שנים בדרום קליפורניה בלי לבקר בדיסנילנד, אז עשינו מנוי, כדי שנוכל לחזור מתי שנרצה (חוץ משבתות ויולי וחצי אוגוסט, הם לא פריירים.). פחדתי ללכת לשם כי ידעתי שפעם המקום הזה היה מקסים אותי וחששתי שעכשיו כבר לא. צדקתי. היה כיף, במיוחד ברכבות ההרים ובמטהורן, אבל לא היה קסום. לא היה מרגש. סתם כיף. הרגשתי שאיבדתי משהו, את התחושה שהכל אפשרי, את ההתרגשות. בדרך הביתה חשבתי על זה עוד קצת ונראה לי שמה שאיבדתי זה את היכולת להתלהב ממקסמי שווא מסחריים, ואולי לא נורא שאיבדתי את זה אם אני עדיין מסוגלת להנות מאוד מהדבר עצמו, כמו המשפחה שלי, ורכבות ההרים, ואם אני מוצאת קסם דווקא בסתם ערב על הדשא ליד טרמפולינה בלי אלפי אנשים מסביב. אולי האפשרויות שאיבדתי וההצטמצמות של הדרך לשביל מסויים, לא כל כך נוראיות. תמיד, לא משנה איפה הראש שלנו, הגוף נמצא בשביל אחד, ואולי דווקא טוב שגם הראש והלב שלי יהיו בשביל הזה, בו אני נמצאת. אולי בכלל האושר והעושר (נו טוב, לפחות הלא עוני. :-)) הם כאן, וזה הזמן שאין לי שגורם לי לא לשים אליהם לב. הלחץ הזה, הפוקוס בהתקדמות לשלב הבא, בלעשות את מה שצריך. בלממש את הפוטנציאל. אני מממשת את הפוטנציאל המחשבתי והיצירתי שלי, קצת על חשבון הפוטנציאל שלי להנות מהרגע הזה.
יש כל כך הרבה דברים מרגשים ברגע הזה שאולי אני פשוט קצת מפחדת. המחקר עצמו מעולם לא היה מרגש יותר, מבחינת שאלות, דרכים, שיטות וכיוונים. בכל ניסוי שעשיתי בחודשיים האחרונים ובניסויים שאני מתכננת לשבועות הקרובים - בכל ניסוי היתה שאלה מרגשת שבדקתי, בכל ניסוי היה חידוש שלא העזתי לעשות לפני. אני קוראת יותר ויש לי רעיונות מאוד מרגשים לגבי הקשר בין מה שאני רואה במערכת הפשוטה של עובר קיפוד הים לבין התפתחות זרועות בעוברים של בעלי חוליות. עובר קיפוד הים מתחיל בתור כדור שמקבל צורה מאורכת על ידי אינטרקציה בין הרקמות. גם הזרועות שלנו מתחילות כמו כדור שמתנפח ומקבל צורה של יד, עם שלד ושרירים, על ידי אינטרקציה בין הרקמות המתהוות. האינטרקציה הזאת מתווכת על ידי אותן מולוקולות שמתווכות את האינטרקציה בעובר קיפוד הים. יכול להיות שהתוכנית הגנטית הפשוטה שמבקרת את ההתפתחות הגוף של עובר קיפוד הים עברה אבולוציה והופעלה עם שינויים ומורכבות גדולה יותר כדי לבנות ידיים, או כנפיים או סנפירים בבעלי חוליות. זה מפיל אותי מהכיסא רק לחשוב על זה, ובטח שלהציע על זה גרנטים ולבנות תוכנית מחקר, אבל זה מה שאני עושה עכשיו. זה דורש אומץ. אומץ להציע את הקשר, אומץ לבנות תוכנית מחקר שתבדוק את הקשר בעזרת ניסויים בקיפוד הים (שאני מכירה היטב) ובדג שאני בקושי יודעת לעבוד עליו. למה אני מעזה לכתוב על זה בבלוג? כי אני לא חושבת שהרבה אנשים יכולים לבדוק את זה כמוני. כי במעבדה של הבוס שאני כל כך כועסת עליו, בתוך הסבל, קיבלתי כלים ניסויים ומחשבתיים שיאפשרו לי לבדוק את הרעיון הזה בפועל. ואם יש מקוראי הבלוג שרוצה לעבוד על זה, תכתוב אלי, נעבוד ביחד! :-) אני צריכה סטודנטים ומשתפי פעולה. זה רק יעזור.
נדמה לי שהמקום בו בחרתי בבטן, למרות שהוא אולי הכי שונה שיש מהמקום בו אני נמצאת עכשיו, למרות שהוא לא מה שקיוויתי אליו בתחילת החיפוש, אולי מתאים למי שאני רוצה להיות. לחיים שאני רוצה לחיות. אני רוצה לעשות מדע מצויין ולחיות טוב ולהיות נוכחת בחיים של הילדים שלי. יכול להיות שדווקא שם זה יהיה אפשרי ואולי אפשר קצת להרפות מהפחד ולסמוך על הרכבת שתיקח אותי נכון. בדיסנילנד המתקנים הכי מפחידים היו לי הכי כייפים. אולי נעשיתי אמיצה בלי לשים לב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
