אולי תנסי גם כתום?

וורוניקה ביקרה אותנו השבוע. כשהגעתי למעבדה היא זו שהדריכה אותי והכניסה אותי לעניינים. היא בדיוק התחילה לחפש משרה ולא היתה לה המון סבלנות, אבל בכל זאת נהינו חברות ואני מאוד מחבבת אותה. היא כבר ארבע שנים במעבדה משלה וחשבתי שהיא מתקדמת יפה. אבל, השיער שלה הלבין, והיא חיה בפחד ובלחץ. כשמתקבלים לאוניברסיטה זה למסלול לקביעות. זה אומר שחמש - שש שנים עובדים נורא קשה להקים מעבדה, לכתוב גרנטים ולהדריך סטודנטים, ולפרסם מאמרים, כדי שבסוף התקופה הזאת תשב הוועדה ותחליט לתת לך קביעות. קביעות זה משרה לכל החיים. הכוונה היא לתת לחוקר חופש לחקור מה שהוא רוצה איך שהוא רוצה בלי אילוצים. באוניברסיטה של וורוניקה מסלול הקביעות הוא בן 9 שנים. למעשה היא עדיין במבחן, והיא לחוצה. חוקר אחר במחלקה שלה עובד על קיפודים ורואה בה איום ויורד לחייה, אבל היא חוששת להעמיד אותו במקום כי היא מפחדת שהוא יפגע בקידום שלה. היא דורשת מהסטודנטים שלה להשאר מאוחר ולעבוד בסופי שבוע ועדיין לא מרוצה מהקצב שלהם.

היא לא היחידה או יוצאת דופן. הטירוף הזה, חוסר האיזון, הפחד, הוא חלק אינטגרלי מהחיים של הרבה חוקרים באוניברסיטאות בארה"ב. גם במקומות טובים מאוד וגם במקומות פחות טובים. אני חושבת שבארץ לאנשים יש קצת יותר חיים, יותר משפחה, יותר חברים, והחיים קצת יותר מאוזנים, פחות לחוצים. לא, לא אמרתי שפחות לחוץ בארץ, אבל לא ככה. בצורה אחרת. יש כאן לחץ למושלמות. אני לא מבינה את זה. גם בבית הספר של הילדים - יש לחץ על ההורים להיות מושלמים. אנחנו מקבלים דו"ח מסודר על כל המשימות של הילדים, שחלקן ברור שאין סיכוי לילד לעשות בעצמו. אנחנו צריכים לחתום על טפסים שאנחנו מודעים לדד ליין להגשה של פרוייקטים של הילדים מכיתה ד'. יש ציפיה מההורים להתנדב בכיתה ובכל מיני אירועי גיוס כספים לבית הספר. יש יריד שנקרא - FUN FAIR, שהוא ממש לא פן ולא פייר. ההורים נדרשים לבלות שעתיים בסוף השבוע בדוכן קליעה למטרה או משחקים אחרים, כדי לעזור בגיוס הכספים לבית הספר. כמו כן מגיעים הביתה המון פתקי הגרלה שהילדים אמורים למכור, ואם אין להורים כח, אז הם נדרשים לקנות את כל הכרטיסים. כל השנה הילדים עומלים קשה כדי ליצר יצירות אומנות מושלמות שאפשר יהיה להציג ביום הפתוח בסוף השנה. הימים הפתוחים האלו באמת מאוד מרגשים ומדהימים מבחינת העבודות של הילדים. אבל אני לפעמים תוהה אם לא היה מוטב לכולם אם היתה פחות מושלמות, יותר רגיעה, ויותר חופש לילדים לגדול כמו שהם ולקבל מטלות שהם יכולים לעשות וליצור בצורה יותר חופשית ולא מכוונת למושלמות. אנחנו לא חייבים לשתף פעולה עם המערכת, השנה די התעלמתי מכל הפניות של ההורים האחרים להתנדב ולמכור ולהשתתף בכל הפעילויות האלו כי הייתי עסוקה בחיפוש העבודה בארץ. למעשה, המושלמות הזאת - בעבודה ובבית, הדרישות הגבוהות כל כך בעבודה ובבית הספר של הילדים, מכוונות לזה שאחד מבני הזוג יקדיש את עצמו לעבודה, והשני יהיה (תהיה?) בבית (ובבית הספר!) עם הילדים.

אני בטוחה שגם בארץ אני אתלונן על כל מיני עוולות, ואני מחכה לזה בכליון עיניים. :-) אבל אני באמת חושבת שיש משהו לא בריא בתרבות הדרום קליפורנית שאני חיה בה. אני לא יודעת איך זה במקומות אחרים בארה"ב.

אני צריכה לקרוא לזוהר סיפור לפני השינה, אז לילה טוב וחלומות נעימים!