אולי תנסי גם כתום?

אני כותבת הרבה, רודפת אחרי הרגשות שעוקבים אחרי האירועים, שקורים הרבה יותר מהר ממה שאני יכולה להבין. אני מרגישה עירוב רגשות שמשפיעים זה על זה והעירוב הזה מקשה עלי למיין ולהפריד בין הרגשות ולקרוא לכל אחד מהם בשם ולהבין את המקור של כל אחד. הכתיבה עוזרת, אבל גם הכתיבה מוסחת מאירועים, ממעשים, מתגובות מיידיות למשהו שקראתי או חשבתי או קרה היום. גם בכתיבה אני לא תמיד מצליחה להגיע לעומק הראוי, להפרדה הרצויה, שתאפשר לי בהירות של המצב הריגשי שלי היום. הבהירות הזאת נחוצה לי כדי להתקיים בצורה טובה. כדי להתקדם הלאה. (אני כותבת עלי בפורמט דומה לזה שאני כותבת בו גרנטים או מאמרים. מסבירה שאלה חשובה ובסיסית בתחום, ואיך אני חוקרת אותה במערכת ספיציפית. הלוגיקה תמיד צריכה להיות שם).

אני מרגישה אכזבה מסויימת מזה שלא הציעו לי משרה במקומות הכי נחשבים. יש לזה הרבה מאוד הסברים. חלקם נעימים לאגו חלקם פחות. קיבלתי מייל על חוקרים צעירים שהתקבלו למרכזי מצויינות באוניברסיטת תל-אביב. לקרוא עליהם צבט לי את הלב וגרם לי להרגיש לא מוצלחת. הם צעירים ממני ב3-5 שנים. גם לגיל יש הסברים. בחירות שעשיתי, הדרך שהייתי צריכה לעבור כדי למצוא את מה שאני אוהבת, הדרך שהייתי צריכה לעבור כדי להבין איך להסביר את המחקר שלי, מה בדיוק אני רוצה לעשות, איך אני רוצה לעשות את זה. המחיר הסופי הוא שאני מבוגרת יותר ממועמדים אחרים באותו שלב והחלטתי לא לחכות לסיבוב הבא אלא לקחת אחת משתי ההצעות שיש לי עכשיו. זאת לא אוניברסיטה נחשבת, זה מקום שמקים את עצמו ברגעים אלו ואני אוכל לתרום ולהשפיע על הכיוונים שהמקום יקח. אני צריכה הרבה מאוד אמון בעצמי וביכולת שלי ליצור מציאות טובה יותר. אני צריכה את אלו בדיוק אחרי שלא הצלחתי להשיג משרה נחשבת שהיתה חותמת איכות עבורי. כמעט השגתי, אבל לא. האם זה אומר שאני לא באותה ליגה של אלו שכן, או שזה המחיר של ללכת על הלא בטוח והלא ידוע ולפלס את הדרך האישית שלי? האם זה משנה בכלל באיזו ליגה אני מתחילה לשחק?

אני חושבת שזאת אנלוגיה טובה, הליגה. כי במשחק אתה תלוי בשחקנים שמשחקים איתך, בקבוצה, וביכולת שלהם לשחק היטב ביחד. אני צריכה סטודנטים טובים וקוליגות טובים. אני חושבת שקוליגות טובים יש לי ויהיו לי. גם באוניברסיטה עצמה וגם אנשים שהכרתי כאן והתחלתי כבר לשתף איתם פעולה. נשאר לגייס סטודנטים טובים. ניסיון העבר מראה שאנשים אוהבים לעבוד איתי, אני רק צריכה להאמין בזה שיש לי מה לתת להם. כדי להאמין אני צריכה תוכנית פעולה שאאמין בה. זה מתחיל לקרות עכשיו. מתוך שיחות עם חברות שעכשיו כמה צעדים לפני ומתוך קריאה ומחשבה מתבהרת לי הדרך הכללית וגם הצעדים הראשונים.

אתמול שגיא הביא הביתה שיר שאמר שאם אתה חושב שתפסיד, רוב הסיכויים שתפסיד, וכדי לנצח אתה צריך להאמין שתנצח. הנה:

If you think you are beaten, you are.
If you think you dare not, you don't.
If you like to win but think you can't
It is almost certain you won't.

If you think you'll lose, you're lost.
For out of the world we find
Success begins with a fellows' will.
It's all in the state of mind.

If you think you are outclassed, you are.
You've got to think high to rise;
You've got to be sure of yourself before
You can ever win a prize.

Life's battles don't always go
To the stronger or faster man;
But soon or late the man who wins
Is the man who thinks he can.

אני חושבת שאני יכולה. אני לא חושבת שהרגשתי כך כשהתראיינתי, אבל עכשיו אני חושבת שאני יכולה. אני רואה את הכיוון ואת הצעדים הראשונים, וזה מספיק לי. אני מקווה שזה ילך ויתחזק.