אני בעבודה, יום רגיל לחלוטין כאן, שום סימן לחג. אנחנו אפילו לא מנסים להרגיש את החג הפעם. הידיעה שבינואר הקרוב נהיה בארץ, ונרגיש את החגים בלי להתאמץ ונהיה חלק מתחושת חג כללית, חלק ממשהו גדול מאיתנו ועוטף, גורמת לנו לוותר על הניסיונות המאכזבים להרגיש את החגים פה. לחגוג כאן רק גורם לנו להרגיש כמה זה לא זה. כמה מנותקים הילדים מהסיפור הישראלי יהודי. הם לא חיים את הפרטים כמו ילדים בארץ. הם מרגישים שייכות לישראל, אולי בגללנו, הם שמחים לחזור, אולי בגללם, אבל החיבור לארץ הוא דרך החיים בארץ ואי אפשר לתת את החיבור הזה למישהו שלא חווה את החיים בארץ. אבל הנה, אנחנו חוזרים. זה סופי, למרות שאני עדיין מתרגלת לרעיון בראש ובהרגשה. מקצועית כבר עברתי פאזה, אני כותבת גרנטים וחושבת על הקמת מעבדה ועל גיוס סטודנטים ועל פרוייקטים לעבוד עליהם. ריגשית ונפשית זה לוקח קצת יותר זמן. פיסית אפשר להיות רק במקום אחד וזה משפיע על הרגש והנפש.
בראשון היינו עם הילדים בבריכה של האוניברסיטה. זה הזכיר לי את הימים הראשונים שלנו פה. בזמן האחרון אני נזכרת יותר בהתחלה. מסתכלת בשינוי. גידלנו עמוד שידרה פה. למדנו מי אנחנו. נעשינו יותר חזקים מבפנים, פחות נידפים ברוח. מבינים יותר מי אנחנו ולאן אנחנו הולכים. למדנו להלחם על שלנו ועל עצמנו. תוך כדי כך השלנו כמה שכבות של תמימות, העמדת פנים ויפוי המציאות. למדתי לדבר יותר בקלות. לנהל שיחות הכרות בלי מאמץ. למדתי לזהות אנשים טובים מאוד מהר. כנות ופתיחות אמיתית, אי אפשר לפספס כשפוגשים מישהו כזה, והתכונות האלו הפכו למאוד יקרות עבורי כאן, כי נדיר שפוגשים מישהו כזה וכל אחד כזה היה שמחה גדולה. אני חושבת שזה מה שגרם לי לבחור בסופו של דבר במקום בו בחרתי. כל מי שדיברתי איתו היה ישיר, כן ופתוח, נקי מההעמדת פנים וזיוף. כזאת רציתי להיות כשהגעתי לכאן. כזאת חשבתי שאני, אבל למדתי לזהות את המקומות בהם אני לא מדייקת. בהם אני מייפה ולא אומרת את כל האמת כדי לא לפגוע, כדי לא לאבד נקודות, כדי לא להודות בפני עצמי בדברים מסויימים. עכשיו אני הרבה יותר מודעת למילים שיוצאות לי מהפה, מה הן אומרות ומה הן מסתירות. עכשיו אני בוחרת את המילים. הרבה יותר בשליטה על מה שיוצא החוצה. זה היה קשה וכואב ללמוד את השליטה במילים. בהתחלה אמרתי הכל ושיתפתי וקיוויתי לתמיכה. אבל פעם אחר פעם, אנשים השתמשו במילים הגלויות שלי נגדי וזה אילץ אותי ללמוד לבחור מילים שאי אפשר להפנות כמו בומרנג בחזרה. מילים שלא מסגירות חולשה שלא משדרות חוסר בטחון.
לא רק הגנה למדתי. לא רק לשמור על עצמי בטוחה מהתקפה. למדתי גם להביע את עצמי בצורה יותר מדוייקת. לזהות מתי הדיאלוג מתרחק מהמקום אליו אני רוצה להגיע ולזהות את ההמנעות שלי מלנגוע בנקודה. את המקומות בהם אני עושה מעקף שמשאיר אותי כביכול בטוחה אבל רחוקה מהאמת אליה אני כל כך כמהה להגיע. האמת שלי. למדתי לדבר ככה עם ממיע. שתיים עשרה שנים אנחנו מדברים ומדברים ומדברים ותקופות ארוכות השיחות היו מסביב לאמת, מסביב ללב של הדברים, כי שנינו פחדנו או לא ידענו להתקרב ללב. להתקרב לנקודות ההסתרה. השיחות כאבו אבל לא באמת הובילו לפתרון או להתקרבות. כל כך הרבה כעס ופגיעה. כל כך הרבה בדידות בתוך הקשר, כשאנחנו מנסים להתקרב ולא יכולים ונשארים לבד ומתוסכלים. זוכרת חג שבועות אחד בארץ, כשנסענו לבקר את אחותו בקיבוץ. כל כך הרבה כעס עמד ביננו. כל כך הרבה אכזבה. כשאני נזכרת בזה זה כואב מחדש, עמום, אבל כואב. קשה לי להאמין שאמרנו את הדברים האלו ונשארנו ביחד. לפני כמה זמן הוא אמר לי שאת הדברים הכי קשים עליו שהוא שמע אי פעם, הוא שמע ממני. גם לגבי זה נכון. בשנה האחרונה פרצנו איזה שהוא מחסום. איכשהו המורה של ירדן עזרה לנו בזה. היא תיארה לנו את ירדן מזוית שלא הכרנו ופתאום זיהיתי דברים בעצמי, את חוסר הרצון שלי לעבוד בשיתוף, הרצון שלי לשלוט על הכל, הקושי שלי לבטוח. זה הזיז דברים. תהליך ארוך שעדיין נמשך וימשך, אבל זה פתח איזו חסימה של מקום שמור אצלי, מעקף אמת ומציאות שלא הצלחתי להתגבר עליו לפני כן. הוא מקשיב לי עכשיו. הרבה יותר מפעם. אני חושבת שאני מצליחה להקשיב לו. אנחנו הרבה יותר קרובים וזה מפחיד אותי לפעמים, כי זה כמו להתחיל מחדש, עם קצת חוסר בטחון והמון רגשות ורצון בקירבה ריגשית נפשית ופיסית.
הוא קנה לי טבעת כל כך יפה ליום האם. אני כל הזמן מסתכלת עליה בשמש.
לא התאפקתי מלהראות. יפה נכון? כשהלכנו למייסיס לשנות את הגודל ראיתי שזאת הטבעת היחידה משם שהייתי רוצה. אבל לי, אם הייתי הולכת לשם בעצמי, לא היתה סבלנות לחפש. לו יש.
אני חושבת שאת כל המסע הארוך הזה לתוך הנפש ובחזרה, מקצועית ואישית, והרי הכל אישי, לא הייתי יכולה לעבור בלעדיו. אני חושבת שאני יכולה לסלוח לו על זה. :-) זה היה כל כך קשה וכואב. עברנו והעברנו אחד את השניה בגיא צלמוות, אבל הגענו לצד השני ביחד. זה בכלל לא היה ברור שנגיע לצד השני ביחד. כל כך הרבה פעמים בשנים האחרונות הרגשנו על סף פרידה. אני חושבת שבפעם האחרונה (עד עכשיו, בוא נהיה ריאליים) איכשהו, הנגיעה בסף הזה, המילים שיצאו ממנו, גרמו לי להיות מסוגלת לזהות את האהבה שלו אלי. הרבה פעמים אנשים אמרו לי שהוא נורא אוהב אותי, אבל אני לא ראיתי את זה. אולי לא רציתי לראות או לא יכולתי לראות או אני לא יודעת מה רציתי לראות ולא ראיתי. אולי הוא פחד להראות לי. אולי פחדתי לאהוב אותו באמת. לסמוך עליו. לסמוך עלי.
אין טעם בכל הפחד הזה. אין לו טעם בכלל. הוא לא מגן עלינו מפגיעה, למעשה הוא כמעט מבטיח שנפגע, כמו נבואה שמגשימה את עצמה. הוא לא עוזר לנו להתמודד עם פגיעה או מכין אותנו יותר טוב לאכזבה. בסופו של דבר החיים כל כך קצרים, או לפחות עוברים כל כך מהר, השנים האחרונות היו על פסט פורוורד מבחינתי - שכל כך חבל על כל רגע שנתנו לפחד לשלוט בנו ולשמור על עצמנו רחוקים ממי שאנחנו אוהבים. מעצמנו. ממה שאנחנו רוצים לעשות.
אני חושבת שכתבתי מספיק רחוק מגרנט הפעם ודי קרוב לעצמי שזה אפילו די מעניין. נכון פרח? :-)
חג שמח יקירי, בקרוב חג שמח גם לנו!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
