אולי תנסי גם כתום?

היום בשש בבוקר פקחתי את העינים והסתכלתי על השמים האפורים שמעבר לחלון. "אני לא רוצה שסוף השבוע יגמר, אני לא רוצה שהשבוע החדש יתחיל", היתה המחשבה שעברה לי בראש. ככל שסוף השבוע יותר טוב כך יותר קשה לי לחזור למתח ולמאמץ של שבוע העבודה. אני צריכה חופש ארוך יותר מיומיים.

בסוף השבוע (שבת-ראשון) נסענו לקמפינג באגם קצ'ומה. התמונות במחשב השני, אז הנה תמונה מהאינטרנט:

מאוד מאוד יפה. כל יום שבת וחלק גדול מהלילה עברו עד שהמתח יצא לי מהגוף. בלילה באוהל חשבתי על הגרנטים שאני צריכה לכתוב ועל הניסויים שאני צריכה לעשות, ואיך אני מספיקה לעשות את כל זה בחודשים הספורים שנשארו לי תחת עיניו הפקוחות של הבוס. בראשון בבוקר דיברתי על זה עם ממיע ודברים התחילו להסתדר לי בראש.

תוך כדי המחשבות האלו הקמנו אוהל, קנינו גלידות במכולת ועוגיות ונרות לשגיא שהיה בן תשע בשבת, עשינו על האש ושרפנו אורז בסיר, אכלנו, תקענו את הנרות בתוך העוגיות, הדלקנו את הנרות ברוח ושרנו יומולדת שמח לשגיא. ירדן המציאה עם חברה שלה שיר יומולדת אלטרנטיבי ששימח את כולנו:

Happy Birthday, Uhh,

It's your birthday, Uhh,

Pain and sorrow fill the air,

People dying everywhere,

 but its' you birthday, Uhh,

Happy birthday!

זה היה נורא מצחיק כששרנו את זה ביחד.

בראשון בבוקר אכלנו ארוחת בוקר וטיילנו על שפת האגם. היה ממש כיף. הלכתי עם זוהר לשירותים וכשחזרנו ראיתי את ממיע והילדים מדברים וצוחקים ביחד. חשבתי שאני לא רואה את זה הרבה כשאני מסתכלת מסביב. מבוגרים מדברים עם מבוגרים, ילדים מדברים עם ילדים, אין יותר מדי שיחות כאלו בתוך המשפחה. בימים האלו שאנחנו יוצאים מהבית, מהמחשב, מהטלוויזיה, מהסידורים, אנחנו ממש ביחד. הילדים ממש ביחד ואנחנו איתם. אני זוכרת הרבה בדידות מהילדות שלי. המון שאלות בלי כתובת לשאול אותן. רצון בקשר ובחברה, אבל הרבה שעות לבד בבית. העולם שלי היה הספרים. אני חושבת שלילדים שלנו יש ילדות אחרת, קצת יותר שמחה, אני חושבת שהם פחות בודדים. 

הזמן עובר לי מהר מדי. כל כך מהר. כמו ברכבות ההרים בדיסנילנד. אני אהיה בת 42 ביום חמישי. 42. ממיע אמר שעדיף להרגיש שהחיים שלי מכילים יותר מדי מאשר להרגיש שהחיים עוברים לידי בלי שקורה בהם כלום. זה נכון. ככה אני מעדיפה, אבל הקצב מהיר מדי. שנת הלימודים נגמרת השבוע וזוהר ביקשה שאתנדב בכיתה שלה, כי השנה נגמרת. שאלתי את המורה שלה אם יש יום בו הן צריכות עזרה. היא אמרה שביום חמישי זה יכול לעזור, אז אמרתי שנבוא. כשהגעתי לעבודה קיבלתי מכתב שאומר שביום חמישי בבוקר יש את מסיבת הסיום של ירדן. אז נתנדב אצל זוהר ואז נשאר למסיבת הסיום של ירדן. מצויין. ירדן מסיימת את היסודי. אני זוכרת את מסיבת הסיום שלי, איך היא התנגשה עם קונצרט תלמידים של המורה שלי ובחרתי לבוא למסיבה. איך לא ראיתי את ההורים שלי בקהל לפני המסיבה ופחדתי שהם לא יגיעו, אבל הם היו שם. עכשיו ירדן מסיימת. בשנה הבאה, אם הכל יהיה בסדר, היא שוב תסיים את היסודי, בארץ הפעם. כאן היסודי מסתיים בכיתה ה'. :-)

בימים האחרונים קשה לי עם ההתקלות הזאת בגלגל החיים. אני מתגעגעת לאבא שלי כל יום. חושבת עליו. חושבת על החלון הקצר הזה של הילדות, שכשילדים מרגישים שהוא ימשך לנצח. חושבת שכשהייתי ילדה חשבתי שלעולם לא אהיה מבוגרת. שזה נראה לי כמו עולם אחר שאין לו נגיעה לחיים שלי. חושבת על זה שעוד מעט הילדים שלי ואני וממיע נהיה בארץ. שהם ידברו עיברית ויחוו חוויות דומות לחוויות שאני עברתי כילדה. אולי זה מה שמכווץ לי את הלב? אני מזהה התכווצות כעת חיה, כשאני כותבת. אולי זה מרגיש לי כמו ללכת אחורה, להחזיר אותם לילדות שלי, שאני לא רוצה חזרה אליה? לא אהבתי את הדרך בה הרגשתי כשהייתי ילדה. הרגשתי לבד, לא שייכת, שונה, לא נחשבת. במיוחד בבית הספר הרגשתי כך. חוץ מאשר כשהייתי עם החברות שלי. הן היו האור בזמן ההוא. במיוחד מיקה שמבקרת לפעמים בבלוג. בתיכון זה השתנה, אבל היסודי לא היה תקופת השיא של החיים שלי, וכנראה שיש שריטות שמשאירות סימנים. אני ממש מקווה שלהם החוויה של הילדות בישראל תהיה שונה מהחוויה שלי. אני יודעת שחלק הילדות שהם העבירו פה היה נהדר, אני רק מקווה שזה ימשך כך.

שבוע טוב שיהיה.