חשבתי שיהיה לי עצוב לעזוב את המעבדה, את האוניברסיטה, את הרחובות המטופחים. כאילו אני לא מכירה את עצמי. אין לי בעיה עם המעבדה, אין לי בעיה עם האוניברסיטה, ועם קצת ליכלוך אני יכולה להסתדר. זה האנשים, החברים, המורים של הילדים שלעזוב אותם שובר לי את הלב. אולי כי מכל הזמניות הידועה מראש של העבודה במעבדה, כל התחרותיות היומיומית באינטרקציה עם הקוליגות כאן, הטרור שהבוס משליט, לא באמת נקשרתי למעבדה הזאת. אני אפילו שמחה לעזוב והעתיד נראה מבטיח.
אבל הילדים נטעו פה שורשים ומצאו חברים עם הורים שאני אוהבת, ומורים מקסימים שעזרו לי לראות את הילדים ואת עצמי באור אחר. אני כל כך אוהבת את העיר הקטנה בה אנחנו חיים. זאת הילדות של הילדים שלי שאני חיה דרכם. הקסם והגילוי והשמחה והעצב, ההצלחות והכשלונות והלמידה והצמיחה. בית הספר המקסים שלהם, עם המסגרת של אחר הצהרים בה שלושתם ביחד עם החברים שלהם, וכולם חברים של כולם, כמו סוג של משפחה חליפית. הטיולים שלנו כאן, הקמפינג, דיסנילנד, כל מה שעבר עלינו כאן בתור משפחה. אי אפשר לקחת את זה לארץ, זה נשאר כאן ובתמונות ובזכרונות.
ביום האחרון לבית הספר שגיא העריך הכי קרוב את מספר הממתקים בצנצנת וזכה בה וזה מאוד שימח אותו. ביום ראשון חגגנו את יום ההולדת שלו עם שלושת החברים הכי טובים שלו. היו קרבות עם בלונים מלאים במים, קרב חרבות, חפש את המטמון ששגיא החביא בביצים מפלסטיק וירדן כתבה רמזים ופיזרה בכל הבית, עוגת יומולדת, פיניאטה ומשחק בחול בפארק. כל מה שהוא תכנן. זה היה יום מושלם ושגיא בכה כשהוא נגמר. הוא ביקש שנישאר פה עוד שנה כדי שיכול לחגוג פה עוד יום הולדת עם כל החברים שלו. ירדן אמרה שהם יבואו לבקר בארץ אבל הוא אמר שהם לא יבואו שוב ביחד. אמרתי לו שזה טוב שהוא עצוב כי זה אומר לי שהוא מבין שזה לא יהיה קל לעזוב. אמרתי לו שזה יהיה קשה, אבל אחרי כמה זמן שוב יהיה טוב. שאם יכול להיות לו כל כך טוב פה, בסופו של דבר יהיה לו טוב גם שם.
הלוואי והייתי מרגישה כל כך בטוחה בזה לגבי כולנו. כי לי אישית נשבר הלב כרגע על מה שאנחנו עוזבים. אין לי ספק בקשר לנכונות של מעבר ולמקום הנכון בשבילנו. אני יודעת שאנחנו צריכים לחזור ועכשיו זה הזמן הכי נכון לחזור. אבל כל הזמן הסתכלתי קדימה אל ההמשך והמחר, ועכשיו, סיום בית הספר המחיש לי שאנחנו עוזבים מקום שאני מאוד אוהבת, שגדלנו בו כמשפחה וכאנשים, מקום שאהבתי וצמחתי בו. וזה עצוב.
בתוך כל זה אני כותבת גרנט. סינדי אמרה לי שכשהרעיונות שלנו ברורים כשמש, הכתיבה היא תענוג, אבל כשהם לא, הכתיבה היא עינוי. אני בשלב העינויים. אני לא מצליחה לתכנן מהלך שאני שלמה איתו. אני מבוהלת. כל דבר נראה לי או בלתי אפשרי או זניח. אני מרגישה ריקה משאלות טובות או מדרך. אז אני כותבת את החלק שמספר על העבר. את העבר אני מכירה. אני קוראת מה שכתבתי לפני ארבע שנים ורואה איך ככל שההישגים שלי גדלו הבטחון שלי קטן. הייתי שמחה להאשים בזה את הבוס, ואני חושבת שיש לו חלק בזה, אבל הוא לא היה לבד. הביולוגיה עצמה ערערה לי את הבטחון. המורכבות, חוסר הוודאות, הקושי הנוראי לבנות מודל מהתוצאות של הניסויים, לעשות סינטזה של מה שידוע ולבנות רעיון חדש, למצוא שאלות חדשות. הקושי לחבר את הנקודות מעבר לפערי הידע, ולהאמין שאני בדרך. שמותר לי לנסות לחבר, שאני חייבת לנסות לחבר כדי לדעת מה הניסויים שאני רוצה לעשות כדי למלא את הפערים. שצריך לעשות Leap of faith לפעמים, אל מעבר למה שאני בטוחה בו, לכיוון חוסר הוודאות וחוסר ההבנה. ללכת למקום לא ידוע, מונעת מהשאלות, בלי להאחז בתשובות הישנות. צריך אומץ כדי לתכנן מדע טוב. צריך אומץ כדי לחיות באמת. כרגע כל מה שאני מרגישה זה פחד. כבר כתבתי שאומץ זאת היכולת להתמודד עם פחדים, לא העדר פחדים. אני חושבת שזה נכון, אבל משום מה, כעת חיה, קשה לי להתמודד עם הפחד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
