אולי תנסי גם כתום?

בתוך כל הבלאגן הריגשי והנפשי של פחדים, חששות, ספקות התרגשות ואבל על העזיבה הקרובה, הצלחתי לאבד ולמצוא את ממיע מחדש. לפעמים אני מרגישה כמו ההוא שאמר - תנו לי נקודת אחיזה וארים את כדור הארץ*. כל מה שאני צריכה להרגיש כדי לגרום לדברים לקרות הוא שאני יכולה. תנאי הכרחי ומספיק. כשאני חרדה אני חושבת שאני אכשל, ומתוך זה מאוד קשה להצליח. כל מה שאני צריכה כדי להרגיש שאני יכולה הוא לפרק את המשימה שעומדת בפני לחלקים ברי ביצוע. אני נופלת כשהמשימה בלתי אפשרית ולא מוגדרת היטב. למשל, כשאני חושבת - איך לעזאזל אצליח להיות כמו המנחה של ממיע**? התשובה הפשוטה היא - אני לא אצליח. הסיבה - אני לא יכולה להיות מישהו אחר מלבד עצמי. הפתרון - לנסות להצליח לעשות מה שאני אוהבת ומאמינה בו ולבנות מעבדה שתהיה מקום בו אנשים נהנים לעשות מדע ולהעז וצומחים ומשתפים פעולה. אני לא צריכה להיות כמו הבוס שלי או כמו הבוס של ממיע או כמו האנשים כאן, כי אני לא אהיה כאן, אני אהיה במקום שהרבה יותר מתאים לי. סוזן שוב הצליחה להזכיר לי מי אני ומי ממיע ומה אנחנו יודעים לעשות ביחד. הזכירה לי איפה הלב שלי ומאיפה אני פועלת. היא הזהירה אותי שעוד יהיה הרבה פחד ויהיה גם אבל על העזיבה. היא אישה מדהימה הסוזן הזאת. היא אמרה שלריב בגלל שהולכים מאוחר לדיסנילנד*** זה הרבה יותר טוב מלריב בגלל שלא מוצאים מקום עבודה. ממיע אמר שאני תמיד כועסת על מה שהיה ולא מנסה לראות איך לשפר דברים בעתיד. הוא צודק. אז ביקשתי ממנו שיבוא לישון כל לילה ב-11 ולא יביא יותר עבודה הביתה. אתמול היה טוב****.

מה שאני מנסה להגיד בצורה מאוד מבולבלת, זה כל מה שאני צריכה כדי להצליח להיות אני זה להאמין בי ולאהוב את ממיע שאוהב אותי ומאמין בי. "בעולם מושלם", סוזן אמרה, "היית יכולה להגיד לו שאת הולכת לאיבוד ואת צריכה אותו וקשה לך שהוא כל כך עסוק בעבודה שלו." ("למה באמת לא אמרת לי?", שאל ממיע כשסיפרתי לו מה סוזן אמרה. "אני רוצה להיות איתך כשקשה לך.") "אבל מה שקרה הוא שהכל הצטבר אצלך והתפרץ עליו. אולי בפעם הבאה פשוט תגידי לו כשזה קורה.". אני חושבת שרציתי להתחשב בלחץ שיש לו בעבודה מול הבוס המבריק שלו. אני כל כך שמחה שהוא מצליח ותורם ומוערך. אבל בדיוק בזמן בו הוא התכונן לפגישה עם הבוס אני הלכתי לאיבוד בתוך ספקות איומים ביכולת שלי ובתוך העצב על העזיבה של מה שבנינו כאן. והייתי צריכה אותו איתי. בפעם הבאה פשוט אגיד לו. אוקי?

*ההוא היה ארכימדס והתרגום מיוונית מויקידפיה אומר: "תנו לי נקודת משען ואניף את העולם". ארכימדס דיבר על משען ואני מדברת על אחיזה. מעניין.

** המנחה של ממיע הוא אחד האנשים הכי מבריקים שפגשתי כאן. יש לו כשרון לתרגם את היכולות האיטלקטואליות שלו לדרכים מעשיות לענות על שאלות שנראות בלתי אפשריות, עד שהוא מפצח אותן.

*** הפעם הלכנו לפארק: California Adventrure", חבל על הזמן. אני כבר רוצה לחזור לשם.

**** כשהייתי צעירה לא ממש התחברתי לשלמה ארצי. עכשיו השירים שלו הם כמו חבר ילדות, מוכרים ומנחמים. את השיר "ירח" הוא כתב ממש בשבילי:

 וזכרוני הראשון אם יופייך אינו מטעה אותי,
משליך גיטרה ואבי עלי צורח,
ואימי אומרת "זה החוטא שלי",
ולוקחת אותי לטיול מנחם מול ירח.
וזכרוני השני, אם עינייך אינן מטעות אותי,
עוזב את הבית אל סיכוני הזמן,
כששאלתי אותך "האם תהיי לי לעולמים?"
ענית: "תביט לירח שם יש כבר אדם".
ואחרי שנה שכרנו חדר מול ירח,
מתחיל לנגן בבר קודר ברחוב המסגר.
והם צרחו "תורידו ת'נמוך עם הטוקסידו".
ורק אחד אמר:"ילד ילד עוד תוריד את הירח בשבילם".

היתה תקופה כזו שהאושר בא בזעם,
צחקנו מהכל, שרפנו את מה שבא ליד,
לא נשאר לנו אלא לחבק את הצער,
להגיד "אתמול היה טוב ויהיה גם מחר".
אתמול היה טוב, אתמול היה טוב,
אתמול היה טוב, ויהיה גם מחר.

קשה לי להתרכז, כי יופייך עוד מהמם אותי,
קשה להגיד חבל או לומר אולי.
במקום זה אני רוקד וצועק לירח: "רד".
ומאשים את העולם בכאבי.
לפעמים אני שוכח, איך התחלתי מול ירח,
כשאתה שוכח כן, כן, אתה מסכן
יש גשם בשמיים אין ירח בינתיים,
וכשיצא נלך ביחד עד שנעלם.

היתה תקופה כזו שהאושר בא בזעם,
צחקנו מהכל, שרפנו את מה שבא ליד,
לא נשאר לנו אלא לחבק את הצער,
להגיד "אתמול היה טוב ויהיה גם מחר".
אתמול היה טוב, אתמול היה טוב,
אתמול היה טוב, ויהיה גם מחר.