אולי תנסי גם כתום?

כואב לי הראש והבטן. חזרנו בשן ועין מהקמפינג האחרון. שגיא שילשל והקיא ולי ולזוהר היו כאבי בטן.

אבל גם קשה לי. קשה לי ההתמודדות עם הפרוייקט הבלתי מתכנס שלי, עם הגרנט שלא כותב את עצמו ולא מתפקס לי, עם הרצאה לסטודנטים על העבודה שלי שאני רוצה שתכלול גם חלק מתמטי שאני צריכה להכין, ועם פגישת קבוצה שהרגע נפלה עלי לסוף החודש. עכשיו הבוס עבר כאן ודיברנו על התוצאות שלי ואיך ליצור מהם מודל. בזמן האחרון השיחות איתו מאוד תורמות לי. שלוש שנים של מאבקים והוצאת תיסכול וכעס ומרירות, ועכשיו, לפני פרידה, הדיאלוג ביננו משתנה. אני לא יודעת מה בדיוק הגורם לשינוי, אני רק יודעת שהשיחות איתו פחות פוגעות בי ויותר תורמות לי. הוא לא מנסה לצמצם אותי, הוא תורם לי מהניסיון שלו. אולי גם אני יותר מודעת לזמניות של היכולת שלי להעזר בו. עוד מעט אצטרך להתמודד עם כל זה בעצמי, או עם קוליגות. אני חושבת שאני יותר מודעת למגבלות הפרטיות שלי, עכשיו כשהכל פתוח וחופשי לי כי לא תלוי בו. אני כותבת גרנט ולא מצליחה לחדד את הנקודה אליה אני מכוונת. לא מצליחה להגיד לעצמי ולשופטים איך העבודה שלי תשנה את הדרך בה אנחנו מבינים בקרה גנטית. לא מצליחה לבנות מהלך מחקר עם שלבים מוגדרים שיוביל לפתרון השאלה. יש כל כך הרבה דברים שמעניינים אותי, אבל אני לא יכולה לענות על כולם בבת אחת. אני צריכה להתוות מסלול שיקדם אותי לנקודה הבאה, וקשה לי להגדיר את המסלול הזה ואיך הוא יצור מידע משמעותי. לחשוב על תוכנית ארוכת טווח ולפרק אותה לחלקים, למטרות ביניים שאפשר להגיע אליהן גם עם סטודנטים צעירים.

אתמול מייק חזר מהסמסטר בו הוא הרצה באוניברסיטה השכנה. הוא לא ידע שהתקבלתי למשרה ואנחנו עוברים בינואר. הוא לא ידע שהפרוייקט שלי התרחב להכיל את כל הרשת שפועלת באיזור בו אני עוסקת. הוא לא ידע שנקודת ההסתכלות שלי השתנה והתרחבה ושאני יודעת יותר מה אני לוקחת איתי ולאן אני הולכת. כשסיפרתי לו את כל הדברים האלו הבנתי כמה השתנה בחודשיים האחרונים, וזה עודד אותי. אני מקווה שגם עם המשימות של התכנסות הפרוייקט וכתיבת הגרנט אצליח להתמודד. ככל שדברים יותר מוגדרים יותר קל להתמודד איתם. אני יודעת שאני בכיוון, אבל כל שלב יותר קשה מהשלב הקודם, דורש יותר מאמץ מחשבתי.

בקמפינג סיפרתי לעצמי את קורותי בשנה וחצי האחרונות ולא האמנתי. בפברואר 2010 נתתי הרצאה בניו-מקסיקו, הסמינר המחלקתי הראשון שלי. ביוני 2010 הוזמנתי לכנס בארץ והייתי צריכה לתת הרצאה שקשורה לאבולוציה.  כשחזרתי התחלתי להכין את החומר להגשת בקשות העבודה (וכתבתי מאמר על ההרצאה שלי בכנס). בדצמבר 2010 נתתי סמינר מחלקתי באייווה. בינואר 2011 נתתי שש Job-Talks בישראל.  במרץ העברתי פגישת קבוצה ובאפריל הרציתי בכנס של הקיפודים. בעוד שבועיים ארצה לסטודנטים, אחרי זה פגישת קבוצה ובנובמבר אני מוזמנת לתת סמינר מחלקתי במישיגן. במקביל גם התקדמתי בפרוייקט שעכשיו קורם עור וגידים אם כי עוד לא מתכנס. חיים מעניינים יש לי. וזה רק החלק המקצועי. לא דיברתי בכלל על דיסנילנד והקמפינג.  ויתרתי על המון פחד בשנה וחצי האלו, וזה עשה לי בעיקר טוב, וגם קצת כאבי ראש וכאבי בטן. כשאני פוחדת פחות אני עושה יותר ונהנית ממה שאני עושה ופחות מרוכזת בי וביכולות או בחוסר יכולות שלי.

הלאה.