אולי תנסי גם כתום?

טיילנו בעיר הקטנה שלנו ברגל. חיפשנו דירה לישראלי שמגיע לכאן עוד שבועים עם המשפחה שלו. אין הרבה דירות להשכרה באיזור הזה כי בתי הספר הציבוריים מצויינים. היה נעים ללכת ביחד ולפטפט. אתמול הלכנו למסעדה הודית ליד הבית. היום הלכתי לסיפריה. אין כמו ללכת ברגל ברחובות העיר כדי להתחבר למקום בו אתה נמצא. השבועות האחרונים היו כל כך לחוצים - הרצאה לסטודנטים, הרצאה לקבוצה, גרנט עצום ורב לכתוב. ביום שישי סיימתי לכתוב את הדרפט הראשון של הגרנט ונתתי את ההרצאה לקבוצה. מזמן לא נהניתי ככה מהרצאת קבוצה. אולי אף פעם לא. זה היה על התמיינות של תאי דם. נושא מורכב ומרתק.

(אוקי, פתאום התפלקה לי הרצאה שלמה על תאי גזע. בעיני זה מרתק, אבל זה היה לגמרי לא מתוכנן. נסו ותהנו. :-))

תאי הגזע של הדם, שנמצאים במח העצם ומהם נוצרים כל תאי הדם במהלך כל החיים שלנו, נולדים בעובר. הם נמצאים בשלייה, בחבל הטבור, בחלמון (כן, גם ליונקים יש YOLK SAC ומאחר ואני לא מכירה מילה אחרת ל-YOLK חוץ מחלמון...) ובאבי העורקים. משם הם עוברים לכבד העוברי, ומשם הם עוברים למח העצמות ושם הם נשארים. אחד הדברים שחוקרים עובדים עליהם עם הרבה תקציבי מחקר הוא הפיכת תאים ממויינים, כמו תאי עור, לתאי גזע של דם. הסיבה מאוד ברורה - אם אפשר יהיה לגרום לתאי עור להפוך לתאי גזע של דם יהיה אפשר ליצור תאי דם להשתלה מהתאים שלנו, ואז הם לא ידחו. אז אנשים שצריכים השתלה של מח עצם לא יצטרכו תורם. איך הופכים תא עור לתא גזע? זה לא פשוט. כבר הרבה זמן שאנשים יודעים להעביר קבוצת גנים מסויימת לתוך תאי ריקמת חיבור של בוגר, שמשנה את התוכנית של התאים האלו והופכת אותם דומים בהרבה מובנים לתאי גזע. למשל - אפשר לגרום להם להתמיין לכל סוג תאי הדם שיש לנו בגוף. אני חושבת שאפשר אפילו להעביר אותם לעכבר בלי מערכת חיסון והם יצרו תאי דם לבנים. הבעיה היא שהם לא לגמרי תאי גזע. הם לא לגמרי שכחו את זה שפעם הם היו משהו אחר. ולא תמיד הם הופכים לתאי דם, לפעמים הם הופכים לתאים מסוג אחר, או לתאים מבולבלים שכמה תוכניות רצות בהן ביחד, ולפעמים הם מתחלקים יותר מדי ויוצרים גידולים. אז במאמרים שקראתי ניסו ללכת בכיוון טיפה אחר - להעביר לתאי ריקמת החיבור רק גן אחד מהגנים שמשנים את התוכנית הגנטית, ובמקום להפוך אותם לתאי גזע בלתי נשלטים, להפוך אותם לתאים טיפה יותר ממויינים בכיוון של תאי דם. (הדרך שתאים עוברים מתאי גזע לתאים דם ממויינים היא מופלאה ומורכבת ומובנת לנו רק בצורה מאוד חלקית). אז הם הצליחו להפוך תאי ריקמת חיבור לכל תא דם אפשרי חוץ מתאי T ו-B. שזה באמת לא יאומן. אבל מה שבעיקר ראיתי במאמר הזה הוא כמה מעט אנחנו מבינים בעצם מה מגדיר פונקציה של תא. כי התאים האלו נראים כמו תאי דם ומתנהגים כמו תאי דם, אבל די ברור שעוד תוכניות רצות בהם, שאנחנו לא לגמרי מבינים. פעם חשבו שאי אפשר לשנות תאים ממויינים, שמאיזה שהוא שלב בהתפתחות התא מחליט ואין דרך חזרה. אחר כך חשבו שתאים הם לגמרי פלסטיים ואפשר לעשות להם ריסט מלא לתאי גזע. עכשיו מסתבר שהאמת היא באמצע. הם לא לגמרי פלסטיים ולא לגמרי מקובעים. אפשר לשנות את התכונות שלהם אבל הם עדיין זוכרים מה הם היו.סוטדנט במעבדה שלנו עשה עבודה כזאת על תאים מסויימים בעובר קיפוד הים שהוא הפעיל בהם גן ששינה את התוכנית שלהם. מאחר ואנחנו מבינים די טוב את התוכנית של התאים האלו בקיפוד הים הבנו מה קרה להם מבחינה מולקולרית. הם התנהגו כמו תאים מסוג אחר, אבל עדיין נשאו זיכרון של התוכנית הישנה. הם היו תאים מבולבלים, ששתי תוכניות רצו בהם במקביל.

אם זה נראה לכם חדשני ואולי קצת מפחיד, הסירו דאגה מליבכם, ניסויים כאלו נעשים באופן ספוטנטי כבר מילארדי שנים, ככה עובדת האבולוציה. ככה נוצרים תאים חדשים ותוכנית חדשות, ממוטציות שקורות בדנא ומשפיעות על הגורל וההתנהגות של התאים. אבל אם אנחנו רוצים לעשות דברים כאלו בעצמנו ולהשתמש בהם כדי לרפא אנשים חולים, אנחנו צריכים להתייחס קצת יותר בכבוד למורכבות של המערכת ולנסות להבין את התהליך ולא רק להדליק גן ולראות שההתנהגות משתנה וכמה גנים טובים נדלקים ולשמוח. אני חושבת שזה משהו שאני מאוד רוצה לעשות. לא בתאי גזע עוברים ולא בתאים אנושים. בקיפוד ים, שהוא כל כך הרבה יותר נגיש וברור ואין לגביו שום בעיה אתית. להבין מה השלבים שתאים עוברים בדרך להתמיינות, מה בעצם מגדיר תא ממויין ומה קורה לתא כשמשנים לו את התוכנית. (על זה כתבתי את הגרנט, בגדול. אני מקווה שיתנו לי את הכסף!)

(זהו נגמרה ההרצאה על תאי הגזע. עכשיו חוזרים אלי ולחיים שלי. בעצם זה חלק מאוד גדול מהחיים שלי כל זה.)

המאמץ המרוכז לקראת ההרצאה והגרנט לא נתן לי לישון בלילה ועשה אותי מאוד מתוחה. אבל ההרצאה היתה פשוט שמחה גדולה. אני לא יודעת מה בדיוק קרה שם. לא ידעתי להסביר כל פרט והיו דברים שאנשים אמרו שהאירו את עיני, אבל סיפרתי סיפור שעניין את כולם, והרבה אנשים השתתפו בדיון, והיה דיבור אמיתי ומרתק על מדע, בצורה פתוחה ונעימה. אנשים הרגישו בטוחים להגיד מה שהם חושבים, אני הרגשתי בטוחה. הבוס מאוד אהב את זה ואמר לי כמה פעמים אחרי זה שהיה מצויין, ולא רק הוא. אני חושבת שהוא רוצה דיון כזה, וטוב לו בדיון כזה כשזה לא מאיים עליו. אבל הוא לא יודע איך ליצור אותו.

כשפתאום גם גמרתי לכתוב את הגרנט וגם העברתי את ההרצאה ביום שישי הרגשתי שמחה גדולה והקלה וקצת ריקנות. בדרך לסיפריה הרגשתי את המתח עדיין בגוף שלי ביום המאיר והשמשי הזה של יולי. גם כשטיילנו בעיר לחפש את המסעדה הסתכלתי באנשים האחרים שישבו במסעדות ונראו חסרי דאגות, הרגשתי כמה כבדה עלי ההתמכרות הזאת שלי למדע. אני זוכרת את החיים שלי לפני. בארץ. גם כאן זה לא קרה בבת אחת, זה היה תהליך. המחקר הפך לחלק עצום מהחיים שלי.  מחשבות על השאלות שאני מנסה לפתור, על הדרך לפתור אותן, מדירות שינה מעיני. אני צריכה לרוקן את הראש בצורה מודעת לפני השינה אם אני רוצה לישון היטב. זה כמו להיות כל הזמן בראש במסלול הרפתקאות מסעיר שמצריך את כל החושים כדי להתקדם. כמו לחיות בתוך משחק מחשב. התמכרות, כבר אמרתי. וכל הזמן השאלה - האם אני עונה על שאלות חשובות, האם בדרך בה אני הולכת אגיע, מה אני צריכה לסלול כדי להיות במקום בו אני רוצה להיות בעוד כמה שנים. לא פשוט, אבל כל כך מענין. 

בערב ממיע ואני הלכנו ברחובות של העיר הקטנה שלנו ופטפטנו על הא ועל דא וחיפשנו שלטים של דירה להשכיר, והיה נעים וקריר ויפה, וחשבתי שעם מינון נכון של הליכות כאלו, והתעקשות לעשות גם דברים אחרים, שלא בתוך ההתמכרות, החיים שלי יכולים להתאים לי. אפילו להיות לי מקום טוב להיות בו.

(אני חושבת על השינוי הקרב ושבעצם החיים שלי עומדים להיות עוד מעט בישראל ולא כאן. אבל אנחנו נהיה פחות או יותר אותם אנשים בכל מקום, אז מה שאני מרגישה כאן רלוונטי אני חושבת. אני חושבת על המחאה ונורא גאה בכם ושמחה ומתמלאת בתקווה אפילו. נראה לי שאנשים נלחמים על העתיד של המדינה וזאת מדינה ששווה להלחם בשבילה.)