אתמול סטפן נתן את הרצאת הדוקטורט שלו וכולנו חגגנו איתו את סיום התואר. אנדי עשה לכבודו מסיבה בבית שלו בערב. לקחנו את הילדים מבית הספר, קילחנו אותם עשינו שיעורים ובאנו למסיבה. אחר כך ממיע אמר שזאת המסיבה הכי עצובה שהיתה במעבדה שלנו. אחרי שבע שנים כאן, קשה לי לראות את הדעיכה של המקום הזה.
אני חושבת שאנשים היו מסוגלים לחיות עם האלימות המילולית של הבוס כל עוד היה אכפת לו. כל עוד הוא התעניין באמת במה שהם עושים, כל עוד שהוא היה מעורב. בשנה שנתיים האחרונות העניין שלו במעבדה ובפרוייקטים של כל האנשים הולך ודועך, הדיאלוג שלו איתנו הולך ופוחת, והוא הולך ונצמד יותר ויותר לפוסט-דוקית אחת. אני לא יודעת למה זה קורה, אני חושבת שהבטחון העצמי שלו פחת, אבל האינטרקציה הבלעדית איתה לא עושה טוב לא לו, לא לה, ומערערת את כל המעבדה. בשיחה האחרונה שלי איתו לפני שבועיים הייתי בהלם. הוא תקף אותי - וזה רגיל לגמרי - אבל על שטויות, על דברים חיצוניים, על ספירות מלאי, לא על הסיפור האמיתי, לא על העבודה, שם הוא פשוט לא היה באותו עמוד, כמו שאומרים כאן. מאז אני מרגישה שמשהו אצלי השתנה. לפני זה חשבתי על הדיעה שלו, על מה הוא יגיד, מה הוא ידרוש, הביקורת שלו היתה בראש שלי עוד לפני שהוא אמר אותה. חשבתי - איך נכתוב מאמר ביחד. עכשיו אני מבינה שהוא לא שם. הוא לא בבית. אני לבד עם המאמר הזה, לטוב ולרע, בין אם השם שלו לא יהיה על המאמר ובין אם הוא יהיה. אני לבד. וזה בסדר, כי כל השנה האחרונה אספתי לי אנשים שאני יכולה להתייעץ בהם, כי לגבי הגרנטים והתוכניות לעתיד אני כבר די הרבה זמן לבד. כבר הרבה זמן הרעיונות הכי טובים עולים לי תוך כדי שיחות עם ממיע או עם אנשים אחרים, לא מול הבוס. הבוס עזר לי ברעיונות איך להציג את הדאטה, אבל כבר הרבה מאוד זמן הוא לא שם מבחינה רעיונית ומחשבתית. אולי כי אני עוזבת, אולי כי הוא כבר לא ממש כאן.
אני מסתכלת סביבי על האנשים שאני משאירה אחרי ודואגת להם. זאת לא הבעיה שלי, אני יודעת, אבל אכפת לי. אני מרגישה שאני יודעת מה קורה והם עדיין לא ממש מבינים, ואני לא יודעת אם כשהם יבינו הם ידעו להוביל את עצמם באופן עצמאי. אני מנסה לעזור עד כמה שאני יכולה, אבל לא תמיד יש רצון לקבל בצד השני.
אצלנו בסך הכל טוב. דברים משתנים לאיטם, אבל יש שינוי, יש בניה. גם הלחץ מאוד מאוד גדול על שנינו. ביום שישי יתקיים כינוס המעבדה השנתי שלנו ואני עובדת על ההרצאה שלי, והעבודה קצת מלחיצה אותי. השקפים מוכנים אבל המילים עדיין לא, הסיפור מתחיל להתיישב, וזה יהיה הבסיס למאמר. שנה כבר לא כתבתי מאמר, רק הצעות מחקר וגרנטים, אני מתגעגעת לכתיבה של מאמר. כשמקשרים את החוטים בין מה שידוע למה שנוסף ואיך מה שנוסף משנה את התמונה ומגדיר שאלות חדשות. כיף לכתוב מאמרים, למרות הקושי. בעוד שישה שבועות אני רוצה להגיש את הגרנט השני שלי. אני קוראת ומנסה לחשוב על המבנה של ההצעה. אני באה ממקום אחר, של שאלה עקרונית וחשובה ומערכת מצויינת לחיפוש תשובות לשאלה, אני חושבת שזה יהיה גרנט טוב, אבל אני צריכה לעשות אותו. זה מלחיץ. בנובמבר הזמינו אותי להרצות במישיגן על העבודה שלי. גם את ההרצאה הזאת אני רוצה להכין, לכלול בה את ההבנה שלי, את התמונה הכוללת, ולהציג דוגמאות למערכות שעבדתי עליהן ולשאלות שעניתי עליהן ולדרך הנפרשת בפני. ברקע כמובן הניסויים שצריך לעשות כדי לגמור את המאמר ולהתקדם בהצעה. במרכז הילדים שלכל אחד מהם יש אתגרים משלו. שגיא וירדן צריכים ללמוד להיות קצת יותר מאורגנים וזוהר צריכה להשתדל קצת יותר. את הידע והיכולת עצמם יש להם, זה הישום של הידע, זה להבין מה נדרש ולהביא את היכולת לידי ביטוי - שם הם צריכים ללמוד. שם אנחנו מנסים לעזור להם. לממיע יש ניסוים שהוא עושה עם ארבעה אנשים שונים, כולם רוצים את העזרה שלו, את הדאטה שלו להציג בהרצאת הקבוצה שלהם, ויש לו הרצאת קבוצה משלו בנובמבר. הוא התנדב להרצות על העבודה שלו בכיתה של שגיא ואני רואה איך הוא מנסה לחשוב איך לעשות את זה הכי טוב. וברקע כמובן יושב המעבר, עם המשלוח לארגן, כרטיסי הטיסה, החתול, בתי הספר הדירה וכל השאר. אבל אנחנו ביחד בזה, לומדים להחזיק אותנו ביחד מתחת ללחץ ומעליו. לא קל אבל אפשרי. אני רואה איך אנשים מסתכלים עלינו ורואים בנו את ההוכחה שזה אפשרי, אבל הם לא רואים כמה קשה זה.
אני לא מתלוננת דווקא. מסתבר. רק מסכמת לעצמי מה קורה, מה עובר, מה משתנה.
המשך שבוע טוב לכולנו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
