לפעמים אני חושבת שאנשים מכבים לעצמם את הרגש עם הגיל, כדי שלא יכאב. בעיקר בתוך המשפחה. אני זוכרת את המורה שלי לפסנתר מספרת לי שבהתחלה היא היתה נעלבת מבעלה על כל צעד ושעל, אבל למדה עם הזמן לא להעלב ולהפגע פחות. אז לא הבנתי את התהליך הזה. הייתי צעירה ולא מנוסה באהבה ארוכת טווח. אנחנו מתעקשים להמשיך להרגיש. להמשיך להיות קרובים ואפילו להתקרב עוד. וזה כל כך כואב כשזה פוגע. ברור לי שהוא לא מתכוון וגם אני לא מתכוונת, ובכל זאת אנחנו יכולים ממש להחשיך את השמיים אחד של השני במילה אחת או טון לא במקום. מצד שני כשזה טוב, ובזמן האחרון בדרך כלל זה טוב, זה נפלא. אני שואלת את עצמי אם אפשר להעלים את רגעי הפגיעה. את הרגישות הגדולה הזאת לטון או למילה. האם אפשר להיות קרובים ואוהבים מבלי להעלב או להפגע. אני חושבת שאפשר לצמצם מתוך אהבה והיכרות את נקודות החיכוך אבל אי אפשר להעלים אותן. אולי אני טועה, התהליך שעברנו שינה אותי ואני חושבת שלטובה. אני מנחה, קוליגה ואמא יותר טובה בזכות מה שלמדתי מאיתנו.
האוניברסיטה סגורה בחג הזה וסוף סוף לקחנו לנו חופש. בסדר היינו אצל אחותי ואחר כך נסענו לאחיו בנגב וטיילנו עם אחותו. הסדר היה מקסים וצובט את הלב. אני ואחותי בתפקיד הדודות שלי, אמונות על האוכל ועל השולחן, חברה של אחי על הכלים, וממיע בתפקיד אבא שלי, מנהל הסדר. אחרי הארוחה הכרחנו את הילדים להתנתק מהאלקטרוניקה וכולם שיחקו בחוץ בחצר הבית של אחותי. אמא שלי הגיעה ואני חושבת שהיא נהנתה. שימח אותי שהיא היתה שם ועוד יותר שימח שנהנתה. שלושת הילדים קראו מההגדה, מי היה חולם על זה לפני שנה שנתיים? בטיול נסענו לעין עבדת היפיפיה שאני חושבת שאני זוכרת מטיול שנתי מלפני הרבה הרבה שנים ולמחרת טילנו בנחל הבשור. יפה הנגב הפורח, יפה הארץ שלנו ויפים האנשים שהולכים בשביליה. אני מחפשת את הטוב באנשים ובארץ, כי לא קל לחיות כאן. יותר ויותר כועסת על הממשלות המתחלפות שלא באמת דואגות לעם הזה. יוקר המחיה הבלתי אפשרי הוא לא רע הכרחי. אם המדינה היתה מפשירה שטחים לבניה מחירי הדירות וההשכרה לא היו נוראים כל כך. אם הממשלה היתה מכריחה את התעשיינים להתחרות בצורה הוגנת ולוקחת פחות מיסים היה לנו הרבה יותר קל כאן. זאת מדינה עושקת יושביה, ויושביה חנוקים. זה מזכיר לי את התקופה שלפני המהפיכות החברתיות - של אצילים בעלי כח וכסף ושאר העם המשועבד להם. זה לא הוגן ברמות, ונעשה בחסות הדמוקרטיה, ואנחנו כל כך לחוצים לגמור את החודש שלאף אחד אין כח לעשות משהו בקשר לזה. זה יכול להיות אחרת. יש הרבה מאוד מדינות שאצלן זה אחרת, הממשלות עושות את זה כי הן יכולות, לא בגלל שאין להן ברירה.
אנחנו כל כך ההורים שלי וכל כך לא. זה מפחיד אותי לפעמים, כשאני מרגישה במקום שלהם. הבית שלנו שאנחנו משקיעים בו ומטפחים אותו, העבודה, האחריות. לפעמים אני מרגישה שנגמר לי כל החופש לבדוק, לנסות, לטעות או להתחרט. שהחיים די סגורים עכשיו, הגענו וזה מה יש. עד כמה שזה נפלא ויותר ממה שחלמתי, זאת עדיין בחירה אחת, התחייבות להווה ועתיד מסויימים וויתור על הדרכים שלא הלכנו בהן. יכול להיות שמה שמפריע לי בזכרון ובהשוואה זה הערך שההורים שלי יחסו לחומר, בעוד שמערכת היחסים בינהם לא היתה טובה. אני זוכרת את השמחה במזנון החדש, בטלוויזיה, בפאר הקטן שנכנס לחיינו. כאילו זה מה שיעשה את ההבדל. אולי בגלל זה קשה לי עם רכישות לבית. אבל אני גם מרגישה שאצלנו זה שונה, שהאנשים שבמשפחה הם העיקר וכל השאר מסביב. כמו גם במעבדה עכשיו. האנשים במעבדה, המדע והדרך שאנחנו חולקים, ההתלהבות שלנו מהעשיה והגילוי התמיכה והחיזוק, הם העיקר, הם מה שחשוב לי ואני חושבת שהם כבר הצלחה גדולה.
זאת הדרך האחת שבחרנו בה, ואני מקווה שתתפצל ותסתעף ותהיה עשירה. בתוכה, אני חושבת, יש סוג של חסד, שמנחם על כל הדרכים שלא הלכנו בהן, ומבטיח שתמיד נתחדש בתוך המוכר. סוף שבוע נעים!
נ.ב. הציור שלה מהפוסט הקודם זכה במקום הראשון בתחרות. הייתי מאוד גאה בשופטים. :-)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
