אולי תנסי גם כתום?

לא רציתי לכתוב כנס עצוב, אז כתבתי רגוע. 

הצל של האיש שהעיב עלי כל כך הרבה שנים הצטמק ונעלם. הקהילה נראית כמו כדור שהאויר המורעל יצא ממנו. אין רעל, אבל אין גם אויר. ביום הראשון הייתי המומה מההרצאות. הרגשתי שקהילה הקיפודים קפאה מדעית ולא נמצאת במקום בו המדע קורה עכשיו. כשאני משווה לכנס שהיה בשנה שעברה בארץ - זה שמיים וארץ. נראה שחזית המדע עברה למקום אחר בשלוש השנים האחרונות, ואף אחד לא סיפר לקהילת הקיפודים על זה. אולי אני ראיתי יותר מדי מאמרי קיפודים והכל נשמע לי כבר אותו דבר, אבל היו מעט מאוד הרצאות חדשניות בכנס הזה, והרבה מאוד אנשים שנאבקים קשות על מימון וקיום והצעד הבא.

אני כל כך שמחה שחזרתי לארץ. כל כך שמחה בסביבה החדשה שלי. אני לא יודעת אם אצליח לפרוץ לי דרך חדשה ולהגיע לתובנות שאני מעוניינת בהן, אבל אני יודעת שאם הייתי נשארת כאן, לא היה לי סיכוי בכלל.

נקודות האור היו כמה הרצאות יפות ושונות מאנשים טובים, פידבק שקיבלתי על העבודה שלי ועזר לי לכוון את עצמי נכון יותר, רעיונות לשיתוף פעולה בנושאים שלא חשבתי עליהם שקשורים מאוד למה שאני עושה, וטיפים לעבודה ולהנחיה שקיבלתי מהקוליגות שלי. 

פעם הסתכלתי על הקהילה כהירככיה וכל הזמן בדקתי את המקום שלי. עכשיו ההיררכיה לא קיימת בעיני ונהניתי לדבר עם החוקרים הבכירים כמו עם הסטודנטים הצעירים. הרגשתי בנוח. פגעתי בסינדי ואני מצטערת על כך. אמרתי לה מה אני חושבת על ההרצאה שלה כולל נקודות ביקורת והיה לה מאוד קשה עם זה. היא לא הפסיקה לנסות לשנות את דעתי ולכעוס עלי שאני לא מתלהבת ממה שהיא עושה. אם הייתי יודעת שהיא תגיב ככה לא הייתי כל כך כנה איתה. אני מאוד אוהבת אותה ואיכפת לי ממנה ואני חושבת שהיא הולכת במסלול התרסקות בעוד היא חושבת שהיא במסלול שיגור לכוכבים. אני חושבת שאם תזהר יותר ותחשוב בצורה יותר פתוחה ועמוקה על המחקר שלה היא תצליח להמריא בצורה בטוחה, ואולי אפילו להגיע למסקנות מעניינות. אבל זה לא מחקר שיכול להגיע לכוכבים, לפחות אני לא רואה איך. אני חושבת שזה מה שהרגיז אותה, היא רצתה לשמוע אישור לתדמית שיש לה על עצמה ואני, גם כחברה שלה וגם כי זאת אני, לא רציתי לשקר לה. רציתי לעזור לה, אבל באופן ברור, היא לא קיבלה את מה שאמרתי בתור עזרה. הביקורת שלה על ההרצאה שלי היתה הכי חריפה ששמעתי, היא אמרה שהיא לא היתה מציגה במקומי. זה לא היה נעים לשמוע אבל קיבלתי את זה. הבנתי שכך היא מתנהלת ואני בוחרת לנהל את עצמי אחרת ולמרות שעשיתי טעויות בהצגת הדברים אני ממש לא מצטערת על זה שהצגתי את העבודה שלי עם מעט התוצאות שיש לנו. יכולתי להבין איך היא רואה את זה, ראיתי למה אני בחרתי להציג בצורה שהצגתי והצטערתי על הטעויות, אבל לא הצטערתי על הבחירה להציג. אני בכל מקרה לא כועסת עליה. רק על הכעס שלה כלפי.

בחרתי להציג את הדאטה החדשה שלנו בלי להראות את התוצאות של המאמר הקודם שמסבירים את הכיוונים שבחרנו. הטעות שלי היתה להניח שאנשים מכירים את המאמר הקודם למרות שלא הצגתי אותו אף פעם בכנס. זאת היתה טעות כפולה, גם לא לנצל את ההזדמנות להכיר לאנשים את העבודה היפה שעשינו וגם לא לתת רקע מספיק ברור כדי שיבינו למה בדקתי את הגנים האלו. ההרצאה היתה יכולה להיות יותר טובה אם לא הייתי מניחה הנחות והייתי מנסה לספר סיפור יותר שלם. אני מבינה למה טעיתי - הנחתי שאנשים מכירים את המאמר וחשבתי שהבוס לשעבר לא רוצה שאציג אותו, ויודעת ששתי ההנחות היו שגויות והטעות פגעה בהרצאה. האם אני חושבת שזה קריטי? לא. השיחות עם אנשים לפני ואחרי היו חשובות הרבה יותר מ15 דקות ההרצאה. המטרה שלי להזכיר לחברי לקהילה שאני כאן ולהציג להם את הכיוון שבחרתי הושגה בצורה טובה. בפעם הבאה אני מקווה שדברים ישתפרו.

חבל לי על מה שקרה עם סינדי. היא חברה יקרה וכל כך שמחתי שיש מישהי שאני יכולה לשאול ישירות לפידבק, וזה השפיע עלי להיות יותר ישירה עם אחרים. לא ציפיתי שהיא תגיב כך ואני מצטערת מאוד בדיעבד על זה שלא הייתי יותר זהירה. אני מקווה שהחברות שלנו תתגבר על זה. היא כל כך חכמה, אני מקווה שהיא תצליח לראות דרך הכאב שלה שאני רק השליח, והמסר שלי לא פוגעני אלא חברי...

מחר אני טסה הביתה סוף סוף לממיע ולילדים ולחיים הטובים שלנו ביחד. לוורוניקה אמרתי - לא משנה מה יהיה, את הדברים החשובים ביותר יש לנו, וזה מה שמייצב ומחזיק ומכוון ונותן משמעות לכל השאר.