באוטובוס לירושלים. החלטתי לקחת הפסקה מלעבוד על המחשב ולכתוב פוסט. כמעט חודש שלא כתבתי כאן.
עצוב לי היום כי החודש האחרון ודברים שקרו בו (דחיות גרנטים, כנסים) גרמו להבין שמחדש אני צריכה לעבור את סף הוואו כדי להגיע לאן שאני רוצה.
עצוב להיות בצד הלא נכון של אלמנט ה"וואו". חייבים להיות בצד הנכון של אלמנט הוואו כדי לקבל גרנטים, כדי לפרסם גבוה, כדי להיות מוזמן לכנסים, כדי שאנשים יפסיקו לדבר כשאת מדברת ויקשיבו לך כי ידעו שזה חשוב להם, כי הם יכולים לקבל מזה משהו. משום מה אני מקפידה לעבור תחום מדי כמה שנים כדי לאתחל את אלמנט הוואו מאפס. אני מכירה את הסיטואציה משני הצדדים שלה ומדכא להיות שוב בצד הלא נכון.
זה ממש לא עוזר מה שכתבתי, ממש לא עוזר לי להבין יותר טוב או להרגיש יותר טוב. אולי כי אני מתארת את הצד השני ופחות את הצד שלי. בצד שלי יש כרגע מאבק נורא קשה לפלס לעצמי דרך חדשה, שנובעת מסוג השאלות שמעניינות אותי והדאטה שאספנו במעבדה. (כבר מרגיש קצת יותר אמיתי.). להיות במקום כל כך לא בטוח כל כך לבד גורם לי להמון ספקות עצמיים ועושה אותי נורא רגישה לפידבק שאני מקבלת. פחות עמידה לפידבק לא חיובי. לא היה שום דבר מעליב בכנס שהייתי בו השבוע. אם לא הייתי כל כך במלחמה עם עצמי אולי היו שם אפילו נקודות הערכה כלפי. אבל אני לא יכולה לראות אותן כי אני נאבקת מול עצמי עכשיו וקשה לי. אני לא רגילה להוביל לגמרי לבד בדרך לא מסומנת. כל מה שעשיתי עד עכשיו היה להמשיך דרכים ישנות בכיוונים חדשים. למדתי טכניקות ואינפורמציה ידועים ולמדתי איך להשתמש בהם כדי להפיק תוצאות. לא התאמנתי בלמצוא דרכים חדשות לענות על שאלות גדולות. יש אנשים שזה הטבע שלהם. למרות העצמאות המחשבתית שלי ויכולת הלמידה, זה לא משהו שהעזתי לעשות עד עכשיו, לא במידה בו אני עושה את זה עכשיו. קשה לי ומפחיד לי ולא וודאי לי ואין לי רשת בטחון. אני טווה את רשת הבטחון שלי תוך כדי התקדמות אני מניחה, אבל זה ממש לא מרגיש ככה. אני מרגישה חוסר בטחון ועם חוסר הבטחון הזה אני צריכה להמשיך וללכת. דרך הכאב וחוסר הבטחון, כמו שפעם סוזן אמרה לי - יש כאבים שאי אפשר לעקוף וצריך לעבור דרכם כדי להגיע לצד השני. אם הייתי בטוחה במה שאני עושה ובזה שאגיע לאן שאני מכוונת, כל המכשולים היו נראים לי יותר קטנים ועבירים. לא הייתי רואה סימנים לחוסר הערכה בכל מקום. זה הכל בא מבפנים אצלי. יתרון בזמנים טובים, חסרון בזמנים קשים.
אני רוצה להיות במקום שבו הרעיונות שלי לא נשארים ברמת הרעיון והספקולציה וקורמים גידי דאטה תומכת או מפריכה, שמקדמת אותי לתובנות הבאות. זה לא כמו לראות את האור בקצה המנהרה, זה למצוא את הדרך הנכונה בתוך מבוך חשוך ולא להתייאש בדרך. לא אוהבת חושך, לא אוהבת דברים שדורשים הרבה זמן ותקופות ארוכות של חוסר בטחון, אבל נקודת האור היא שאני לא באמת לבד. אני אולי מובילה ועלי האחריות, אבל יש לי אורות קטנים באנשים שעובדים איתי ואור גדול בבית. ועם האור הזה אני מאמינה שאגיע, זה צריך להספיק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
