מחפשת סימנים לתיקווה במצב הכל כך מדכא. אני מחבקת את הילדים שלי וחושבת על הורים שרצים עם הילדים למקלט והורים שאין להם מקלט לרוץ אליו, וזה עושה לי רע. המלחמה הזאת שאין לנו ברירה אלא להלחם, נכנסת לי לדם כאילו זאת המלחמה הראשונה שאני עוברת עם עיניים פקוחות. אני מחפשת סימנים לתיקווה.
קיבלתי גרנט, אבל זה מעודד ברמה האישית. אני מחפשת סימנים אחרים.
במעבדה שלי שתי סטודנטיות מקסימות, האחת צמה ברמדאן והשניה בי"ז בתמוז. הן התחברו ועוזרות אחת לשניה, זה משמח ומרחיב את הלב.
באוניברסיטה ערכו סעודת שבירת צום לצמים השונים והגיעו סטודנטים כאלו וכאלו והשמחה היתה רבה.
הישוב שלנו שכן קרוב לכפר ערבי בדואי. בתחילת האירועים ידו נערים אבן על שתי מכוניות חולפות, ומאוד הבהילו את הנהגים. בתגובה התכנסו אנשי הכפר במסגד והוציאו מייל התנצלות לישוב בו אני גרה. הם כתבו שהן מקווים שהיחסים בין הכפר לישוב שלנו יהוו סיבה לתיקווה לעתיד אחר לאיזור ושהם רואים מאוד בחומרה את ידוי האבנים. לאחר מכן נפגשו נציגים משם ומכאן כדי לחזק את הקשר בין השכנים.
אני מאמינה שזה אפשרי להושיט יד ולתת תיקווה. אני מאמינה שאנחנו יכולים לעזור להם לשגשג, אם נהיה הוגנים איתם, ואם הם יוותרו על הרצון שלהם לחסל אותנו. המחיר של ההוגנת בצד שלנו והויתור על חיסולנו בצד שלהם נראה לי בטל בשישים לעומת מה שנוכל להשיג. אני יודעת שזה נשמע נאיבי, במיוחד בימים האלו, אבל אני לא יכולה להאמין שזה פשוט ימשך ככה, הרג מפה ומפה, בלי שיום אחד ימאס לכולם והם יושיטו יד לשלום. אנחנו יכולים לחיות ביחד, ולא רק כי אין לנו ברירה.
ועכשיו, שיחזרו בשלום ולא ידעו פגע, שיהרסו כל המנהרות ושחיים צעירים לא יקטעו. אמן.
(זה ממש שבריר מהמחשבות שלי בזמן האחרון, אבל שבריר משקף).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
