אולי תנסי גם כתום?

תמיד אני מרגישה עילגת ובורה כשמדברים פוליטית, היסטורית וצבאית, ובצדק. אני עילגת ובורה. אלו נושאים שמעולם לא עיניינו אותי וכשמשהו לא מעניין אותי אני לא יודעת עליו קצת, אני לא יודעת כלום. בהיסטוריה יש לי את הציון הנמוך ביותר מבין הבגרויות, והוא משקף חוסר היכולת שלי ללמוד עובדות שלא מדברות אלי. אבל המלחמה הזאת שלחה אותי לקרוא וללמוד על הסיכסוך ותולדותיו, כדי שיהיה לי מושג משלי על חוזק טענות השמאל מול חוזק טענות הימין, מול חוזק טענות המרכז. אני עדיין לא מגובשת, אבל כבר ברור לי שכשצד אומר באופן חד משמעי שזוהי האמת ואין אחרת, זה סימן מאוד ברור לזה שהוא טועה. במיוחד כשבסוף המשפט על האמת הוא מוסיף: וה"XX" הצדקנים לא רוצים לראות את האמת הזאת כי היא לא נוחה להם. שני הצדדים משתמשים במשפט הזה והוא מעורר אנטגוניזם בלי קשר לזהות ה-XX. אין אמת אחת ואולי אפילו אין מציאות אחת, המציאות היא כפי שאנחנו חווים אותה. יורים עלינו טילים, הימין יגיד שזאת סיבה לכבוש את עזה והשמאל יגיד שזה באשמתנו. בכל מקרה, זאת לא סיבה לתקוף אישית אחד את השני. לכל אחד הזכות לחשוב את מחשבותיו, אבל הימים האלו מדגישים כמה חשובה היא הדרך בה אנשים מתבטאים וכמה נכונות יש בהם לנהל שיח אמיתי עם אנשים שחושבים אחרת. הנכונות לדבר זה עם זה, ימין עם שמאל, יותר חשובה בעיני מכל פתרון מדיני או צבאי לאויבים מבחוץ. אנחנו חייבים להיות מסוגלים להכיל ולקבל ולכבד אחד את השני, ולא לשנוא או לכעוס אדם בשל הדיעות שלו או האמונות שלו. דבר ראשון מבפנים, דבר ראשון אחד כלפי השני. 

במקום לעבוד התחלתי לקרוא בלוגים, כחלק מלימוד המציאות הישראלית. עדה אומרת את מה שאמרתי למעלה מאוד יפה ומיישמת את זה בצורה מופלאה בתגובות העינייניות והחכמות שלה. גיליתי את הבלוג של אורי הייטנר שאומר הרבה דברים שאני חושבת (וגם את זה שהאמת אצלו, אף אחד לא מושלם). בפוסט האחרון הוא מדבר על האופק שלנו בתוך המציאות שבה אנחנו נמצאים והוא אומר שהאופק שלנו הוא להמשיך להיות מצויינים, להמשיך לשאוף לטוב. אני מסתכלת על הילדים המצויינים שלי, בעין בלתי משוחדת (האמת אצלי, ברור), וחושבת שהשמיים הם הגבול (אולי), מבחינת היצירתיות ויכולת ההמצאה שלהם. דוגמא משקפת:

זה ציור שהגדולה שלי עבדה עליו כחודש. הוא מכיל את גיבורי 100 המשחקים הראשונים של ניטרום, חברה אנגלית למשחקי מחשב באינטרנט שאת המשחקים שלה הבת שלי אהבה במיוחד. הבת פירסמה אותו באתר האומנות שלה וממנהלת ניטרום כתבו לה שהם יושבים ביחד במשרדי הנהלת החברה ומנסים לזהות את כל המשחקים שיש בתמונה. הם שמו לינק באתר שלהם לתמונה שלה. (לדעתי, אם היא היתה בת 18 ובאנגליה הם היו מציעים לה עבודה. :-)) זה מדהים כמה העולם הזה קטן וכמה כל דבר יכול להגיע לכל מקום.

הילדים שלנו נולדים לעולם שבו הידע והנגישות אליו שונה ממה שגדלנו עליו. הפרטיים שלי יודעים לעשות דברים שמדהימים אותי וכולם בני 14 ומטה. אני מקווה שהטכנולוגיה והראיה שלהם תאפשר עולם יותר צודק ופחות צדקני. אני מאמינה שאפשר יהיה להלחם בטרור בדרכים שאנחנו לא מדמיינים עכשיו, שימנעו פגיעה בחפים מפשע ואני מאמינה שהנגישות לידע תשנה את העתיד. עצם זה שאפשר לשמוע את כל הדיעות של כל אחד מכל מקום, משנה את המציאות. זה שדברים הם כתובים ומתועדים, בסופו של דבר, יגרום לשימוש יותר מתון במילים קשות. אני יודעת שהיתרון של בני האדם הוא שהם לומדים, כל הזמן לומדים וזה לדעתי האופק שלנו. 

עוד דבר שקרה במלחמה הזאת הוא שהבנתי שאני כאן, לגמרי כאן ואין לי ארץ אחרת, אפילו לא במחשבה. זה המקום שלי ואותו אני אוהבת. זה משמח אותי אבל גם קצת מדאיג ולכן כל כך חשוב לי לחפש סיבות לתיקווה שא. יש לנו סיכוי להשאר פה, וב. שיש סיכוי שהחיים שלנו כאן יהיו טובים.