אולי תנסי גם כתום?

שתי אסיפות הורים הספיקו לי בהחלט, ולשלישית שלחתי את ממיע וגם ולרביעית התכוונתי לשלוח, אלא שהקטנה התעקשה שאלך לשם בעצמי. אז הלכתי.

הפעם ישבנו בסידור רגיל של כיתה, ולא במעגל, מה שכנראה גורם להורים לחזור מנטלית לתיכון. היה שם את המתחכם שמתווכח עם המורה על אם צריך לבקש מהילדים להתנהג יותר בכבוד או פשוט להחליף את המורה, היו שם מיליוני מדברות סידרתיות שיש להן את היכולת לדבר על שום דבר במשך שעות ארוכות. בסך הכל היינו שם קצת יותר משעה אבל זה הרגיש כמו שבועיים מינימום, שבועיים קשים. דווקא בזמן האחרון היו בי רגשות נוסטלגיים לימים הטובים של התיכון, כי הגדולה בט' והגדול בז', ואני זוכרת את עצמי בחטיבה ודווקא היה שם כיף. אבל לחזור לכיתה של תיכוניסטים מזדקנים הזכיר לי כמה בעצם אני מרוצה במקום שלי כאן ועכשיו. 

האמת, פשוט השתעממתי. מאוד.

המורה שלה דווקא מאוד נחמדה ונראה שדי נחמד להם עם כל המחשבים והתקשוב והטיוב של התכנים והדרך.  שימח אותי נושא הלמידה המשמעותית - אי אפשר להבין מהשם למה זה מתכוון. הם מתכוונים לזה שהתלמידים מציגים נושאים בפני הכיתה ומלמדים את חבריהם ומתנסים בעמידה מול קהל. מה שמתחילים בגן בארה"ב בSHOW AND TELL הגיע בשעה טובה לבתי הספר שלנו ואני מסכימה - זאת אחד המיומנויות הכי חשובות שהם יכולים לרכוש בבית הספר ויפה שעה אחת קודם.   

כמה קשה להיות ילד. אנחנו שוכחים את זה בקלות. להיות תלוי באחרים, בהחלטות והערכות של מורים, בהערכה חברתית של ילדים אחרים, שבגיל הזה הרבה יותר שרירותיות מאשר בגיל יותר מבוגר. אחד הדברים שאני הכי מעריכה בחיי הבוגרים הוא יכולת הבחירה שלי במסגרות מקצועיות וחברתיות. אני לא חייבת להיות חלק מקבוצה שאני לא רוצה להיות בה, רק כי זאת הכיתה שלי. אני יוצרת את הכיתה שלי מאנשים שאני בוחרת ובוחרים בי.