אולי תנסי גם כתום?

אני רוצהלהמציא את עצמי מחדש כאן, עם דף חלק ונטול מגננות ונטול יומרות ונטול משקעים.

אני עוד אחת שמנסה להפוך את האושר לדרך חיים במקום לעוד מטרה ברשימה (תודה נגה!), ולא יודעת איך להתחיל. 

טובעת בצער של אנשים אחרים, פוחדת מטעויות שמקודדות אצלי בגנים ואני רואה את התוצאות שלהן בבני משפחה אחרים. בחיים הכפולים של וורוניקה מתוארות שתי נשים, שהן אולי אותה אישה, חיות במקום שונה, במציאות שונה. כשהאחת נכווית מאש השניה נזהרת מלגעת בכירה. כשהאחת מתה בעיצומו של קונצרט בו היא שרה, השניה נמנעת מלהשתתף. אחי, אחותי ואני מזכירים לי את הוורוניקות. הגנטיקה דומה, הנטיות והכתמים העיוורים דומים, להם יש פור של חמש או עשר שנים עלי, ולי היתה את אחותי שהיתה לי כמו אם ואחות כשהייתי קטנה והפכה את הילדות שלי ליותר מוגנת ובטוחה מהילדות שלה.

אני לא יכולה להחזיר לה עכשיו כשהחיים שלה הפכו לכאוס ועיסוק בלתי פוסק בכיבוי שריפות. מנסה לעזור, לא מצליחה. בעצם כל אחד יכול לעזור רק לעצמו, אנחנו רק החיבוק העוטף שמאפשר עזרה עצמית. מנסה לחבק, אבל החיווט הפנימי שלי לא מסתפק בחיבוקים, רוצה לפתור בעיות. ואני לא יכולה. משתדלת ללמוד מהטעויות שלה, מהטעויות שלו ולבנות בית אחר. אחר מזה שגדלתי בו, אחר ממה שהייתי בונה אם הייתי בונה בית בדיפולט. אחר מסך הפחדים וההתנסות שלי. בית פתוח, מחנך, בונה, מקבל, רואה, לא מתעלם.

הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם. ישעיהו נח ז'.

בית נותן בלי למדוד כמה הוא מקבל.

אני כל כך רוצה להאמין שאני בסדר. שלי זה לא יקרה, אבל אני לא בנויה להאמין, אני בנויה להזהר ולחשוש. אני מנסה עכשיו לעשות תרגיל באומץ, גם בבית וגם בעבודה, וזה מותח את היכולות שלי וזה מפחיד אותי וזה ממש כואב.

זה היה בלתי אפשרי אם הייתי לבד. אבל אני לא. הוא איתי תמיד. נותן לי את החיבוק העוטף שמאפשר עזרה עצמית. גם זה מפחיד אותי. במה זכיתי שיש לי אחד כזה? 

גם בעבודה אני רואה חברים שלי נופלים ואני ממשיכה ללכת. במה אני נבדלת? במה אני שונה שלי זה לא יקרה?

כמה אנחנו יכולים להבטיח שלנו זה לא יקרה גם אם אנחנו מבינים את כל הטעויות שנעשו ומנסים לא לחזור עליהם? כמה מרחב הניסיון הזה שלא לעשות טעויות משאיר בחיים שלנו? כרגע אני מרגישה שמעט מאוד. 

אבל החיטה צומחת שוב. היא צומחת כל הזמן, ואצלי, בחיים הפרטיים, הכל בסדר. אני יושבת באי של שפיות ורואה אנשים יקרים לי נטרפים בים, ואין לי יכולת להציל אותם מעצמם. לפעמים בא לי פשוט לקפוץ לים ולראות מה יקרה. לא להחזיק כל כך חזק באי שלי, להאמין שיש ימים שאפשר לשחות בהם. שלא כל הימים מטביעים שאני יודעת לשחות. חייב להיות לנו יותר מרחב. חייב להיות מרחב גדול יותר לטעויות.

אלו בדיוק הימים בהם אני מרימה ראש ואומרת לאלוהים - תחזיק אותי חזק, ועזור לי לנשום.