שנתיים מאז שאבא נפטר, התאריך הלועזי.
בתאריך העיברי עליתי לקבר עם אמא ודודה נעמי, ואמרתי קדיש יום וקראנו תהילים. בזכות דודה נעמי. זה היה יום בו בבוקר היתה לי פגישה ברחובות ובערב היתה לי פגישה בחיפה, ובאמצע, עלינו לקבר. אחותי ואחי לא הגיעו. אני מקווה שבשנה הבאה אהיה בארץ ואארגן את זה בצורה מסודרת כדי שכולנו נהיה.
היום בבוקר מצאתי במגירה פתקים ישנים מאבא. הוא שלח לנו חבילה בראש השנה ושם סוכריות בשקיות נייר קטנות ועל כל שקית הוא כתב ברכה לאחד מאיתנו. מצאתי גם מכתב שכתב על המאמצים שלו להשיג וופלים בטעם חלבה שממיע אוהב. הוא ביקש שנשלח לו תמונות של זוהר אוכלת את הוופלים, כי אין דבר שישמח אותו יותר מאשר לראות אותה נהנית ממה ששלח לה. הוא כתב לה: "כמו ששימחת את כל רואיך, כך השימחה תלווה אותך כל חייך." היתה לו את היכולת להביע את האהבה שלו במילים. לראות אותנו באמת, ולהגיד לנו מה הוא רואה ועד כמה הוא אוהב. הוא כל כך חסר לי.
השתניתי בשנתיים האלו. אני לא מתגעגעת לכאב הנוראי שהרגשתי בהתחלה, אבל אני כן מתגעגעת לפתיחות שהיתה בי אז, לבהירות של החשיבות של הדברים האמיתיים, לחיבור שלי לעצמי. בשנתיים האלו התחזקתי והתקדמתי והשגתי הרבה דברים. אני הרבה יותר שולטת בכעס ובפחד שלי. עדיין מפחדת וכועסת, אבל לא נותנת לכעס ולפחד להחליט בשבילי. אני יותר טובה לילדים ולממיע, אפילו כשקשה לי. תמיד יש מקום לשיפור, אבל עברתי דרך ארוכה. אבל יש לזה גם מחיר מסויים. ההתחזקות הזאת, ההתבגרות הזאת, העור העבה יותר, היכולת לקום מפגיעה, להתנער ולהמשיך הלאה, יש לה איזה שהוא מחיר של קהות מסויימת, כיסוי מסויים של הרגשות, יכולת לניתוק ריגשי מסויים. אני פחות רכה.
אבא תמיד גרם לי להרגיש מיוחדת, יוצאת דופן. זאת הרגשה שליוותה אותי כל החיים. נתנה לי כח לנסות ולהעז ולהאמין ביכולת שלי לעשות כל מה שארצה. גם אמא תרמה להרגשה הזאת. הם תמיד גם פחדו עלי, דבר שלא ממש הועיל, אבל זאת האהבה שלהם שתמיד נתנה לי כח. לא להתייאש, לא לוותר, לא להפסיק באמצע. את הנחישות שלי קיבלתי מהם. את האומץ ואת הפחד. אני מתגעגעת לאבא.
אתמול ראיתי את הסרט "התחלה". הנושא העיקרי של הסרט הוא מצבי תודעה של חלום מול מציאות, אבל אלי דיבר תת הנושא המרכזי בסרט, ההתמודדות של הגיבור עם המוות של אישתו. חוסר היכולת שלו להפרד ממנה שמתבטא בזה שהיא נכנסת לכל החלומות בהם הוא נוכח, גם החלומות שלו וגם של אחרים. בסופו של דבר הוא בוחר לחזור למציאות, כדי להיות עם הילדים החיים שלו, ומשאיר אותה בחלום. כשאוהבים כל כך מישהו, זאת קריעה גדולה להמשיך לחיות בלעדיו, והבחירה הזאת יש בה ויתור מסויים, על חיבור חי ויומיומי לזיכרון של מי שהיה. אבל כמו שגיבור הסרט אומר - הזכרון שלה לא משתווה למי שהיתה כשהיא חיה, הוא הרבה יותר חסר, כמה שהוא מנסה להחיות אותה, הזכרון לא משתווה לאישה החיה שהיא היתה.
אז למדתי לחיות בלי אבא. לא הפסקתי לחשוב עליו ולהתגעגע כל יום, אבל למדתי לחיות בלעדיו. כל כך למדתי, שלמצוא פתאום את הפתק שכתב לזוהר, לשגיא ולי פתאום החזיר אותו לגמרי לכאן, והחיה את הזיכרון של האהבה הענקית שלו אלינו וכמה הוא ידע להביע אותה במילים ובמעשים, וכמה הוא חסר לי. הוא היה גאה בי. על מי שאני, על האימהות שלי, על הזוגיות שלי ושל ממיע, ובהצלחה המקצועית שלי. בכל הפעמים שנתתי הרצאות או פרסמתי מאמר רציתי לספר לו על זה. לשמח אותו. היתה בו פיוטיות וחלום ועומק ריגשי, ואת כולם הוא העביר הלאה אלי. כשאני רצה במגרש אני מדמיינת אות רץ לידי, כי גם את הריצה הוא העביר לי. כל כך חבל לי שהוא לא יהיה בישראל כשנחזור. לשמוח בנו, להכיר את הילדים. לדאוג לנו כדרכו. לא שאנחנו צריכים את הדאגה שלו, אבל עצם קיומה, להיות כל כך חשובים למישהו כל כך יקר, עושה הבדל עצום בחיים.
הנה, הוא שוב מצליח להזכיר לי מה שחשוב בחיים, אפילו מהצד השני של החיים.
להתראות אבא יקר שלי, אתה עדיין איתי, ותהיה תמיד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
