אולי תנסי גם כתום?

לפעמים דברים נופלים למקום בבת אחת, והתפיסה שלי את עצמי משתנה. בדרך כלל אלו שיחות עם אנשים שונים שמאירות לי זויות אחרות שאני לא רואה, ואז העיבוד שאני עושה מבהיר לי איפה אני עומדת.

אני לא יודעת ואף פעם לא ידעתי להיות שותפה. אני יודעת להיות חברה. אני יודעת להנחות. אני לא יודעת להיות שותפה. משהו באישיות שלי לא סובל שמשהו שחשוב לי לא יהיה בשליטה מוחלטת שלי. אף פעם לא שיתפתי פעולה אם לא היתה לי שליטה מלאה בפרוייקט. עוד יותר העדפתי לעבוד לבד. כשהייתי יותר צעירה יכולתי לקבל הנחיה. עם השנים גם זה הולך ונעלם. זה מאוד קשה לי ולבוס כי הוא כמוני - לא מסוגל לשתף פעולה, הוא רוצה להוביל את הדברים בעצמו. אבל זה לא הסיפור. זה לא מה שמטריד אותי. במדע אני יכולה להצליח בלי להיות שותפה. אני מזהה את האופי שלי כמעט בכל הפרופסורים שאני רואה כאן. זה לא פוגע בהם. זה לא פגע ולא יפגע בי.

בבית זה כן. זה פוגע בי, בממיע ובילדים. אני יכולה להיות חברה נהדרת, ומקשיבה, ולהגיד את המילים הנכונות בזמן הנכון, ולהיות נורא מקבלת, ותומכת, ומעצימה, כשזה לא קשור אלי. כשהחיים שלי לא תלויים בזה. הבן אדם היחיד שאי פעם הייתי שותפה שלו היה ממיע, והוא האיש שהכי נפגע מחוסר היכולת שלי להיות שותפה. כי כשדברים לא הלכו בדרך שלי, תקפתי אותו. תמיד טכנית היתה סיבה, אבל שותפים אמיתים לא תוקפים אחד את השני כדי להשיג מה שהם רוצים. ממיע אף פעם לא עשה לי את זה, אפילו כשלא הסכים עם מה שעשיתי. ממיע יודע להיות שותף, אני לא.

אני לא קשה עם עצמי, אני לא מנפחת, זאת האמת. אני כזאת. וזה מבאס אותי, כי זה כל כך עמוק וכל כך חלק ממני, שאני לא יודעת בכלל מי אני בלי זה. אני לא יודעת אם אני יכולה להיות אחרת. ומי זאת תהיה, האחרת הזאת.

מעציב אותי שלקח לי כל כך הרבה זמן לראות את זה ולהכיר בזה. להסתכל פנימה ולשאול את השאלות הכואבות. אני לא חושבת שאני היחידה בעולם שכזאת. כמו שאמרתי, אני רואה הרבה פרופסורים ולא פרופסורים שלא יודעים להיות שותפים. אני מתחילה לחשוב שכל הפרופסורים והפרופסוריות שאומרים שויתרו על משפחה למען המדע, למעשה ברחו אל המדע כדי לא להתמודד עם משפחה, שותפות ואחריות. הבעיה היא, שאני זקוקה למשפחה שלי וזקוקה לממיע כדי להיות מאושרת. אני לא רוצה לברוח מהם ואני לא רוצה להמשיך לנסות לשלוט בהם. אבל אני לא יודעת מי אני אהיה עכשיו. אני לא יודעת איך לעשות את זה אחרת, איך להיות שותפה.

שיחות שניהלתי כאן וכאן גרמו להסתכל פנימה ולראות דברים שהייתי רוצה לעשות אחרת.

מוטבע בי הצורך להצליח, לנצח. לספר לעצמי סיפור שבו אני טובה מאחרים, בולטת, מצליחה. על כל הכשלונות הקטנים, ההפסדים, השריטות, המשברים והשברים, אני מתביישת לספר, או מתנצלת עליהם, או מנסה לשים בצד. חלק מזה בא לי מאמא, שמנצחת תמיד ואם היא מפסידה בעצם היה עדיף להפסיד. אני מספרת על הספקות, על הפחדים, על המתח והחששות, אבל אלו דברים שלפני. אפילו כאן אני לא מאריכה לספר על כשלונות. המקום היחיד בו הרשיתי לעצמי לדבר מהלב על שברון לב וחוסר שליטה היה כשאבא שלי נפטר. שם לא יכולתי להחזיק את עצמי שלמה. הוא לא היה שם יותר להגן עלי. השבר הגדול הזה שינה לי את החיים. שינה אותי כאדם.

עדיין אני מתגעגעת לפעמים לעצמי שלפני. לעצמי שפחדה מהמוות באופן תיאורטי, לפני שהמוות הפך לחלק מהחיים. מתגעגעת לעולם שבו הרגשתי בטוחה, שהייתי בצד של הדברים הטובים, כשאפשר היה לתייק את הדברים הרעים בשקית נפרדת, לא שייכת אלי. לא מתים לי, לא חולים לי, לא מפסידים.

אני לא רוצה לעשות את זה יותר. נמאס לי לנצח, או לרצות לנצח, כל הזמן, בכל מצב. אני רוצה להרגיש טוב עם עצמי גם כשאני מפסידה. גם כשאני פחות טובה מאחרים. גם כשאני לא מתמודדת עם מה שאני חושבת שאני צריכה להתמודד איתו. גם כשלא רוצים אותי. אני רוצה לתת לאנשים שהכי קרוב אלי את המרחב להפסיד ולטעות. 

לפעמים מפסידים כשרוצים לנצח, לפעמים מנצחים כשרוצים להפסיד. לפעמים נשברים ולא מצליחים להתמודד עם המציאות. וזה בסדר. זה בסדר לכאוב. זה בסדר להחלים לאט. זה בסדר להיות הצד שרוצה יותר. אפשר להמשיך לחיות עם זה. באיזה שהוא מקום זה הופך אותנו לאנשים יותר אמיתיים, מלאים בחיים אמיתיים. זה מנטרל חלק מהפחד, כי אם מותר להפסיד, אפשר לשחק, אפשר לחיות.

אני מסתכלת עליהם מוקסמת, וחוזרת אחורה בזמן.

אחותי ואני היינו משחקות משחקי דימיון כל הזמן. היינו שמות כריות על הריצפה ולוקחות אוכל מהמטבח, ויוצאות למסעות סביב לעולם, באוירון או אוניה. לפעמים אחת מאיתנו היתה מאלפת אריות והשניה האריה. לפעמים היא היתה נמר או חתול ואני הייתי דוב. באיזה שהוא שלב הפכתי גם לפומפיון בהשראת תסכיתים ברדיו של שפיפון ופומפיון. עד היום אני קוראת לה חתול והיא קוראת לי פומפיון. לפעמים אני קוראת לה חושחש. הסיסמה הקבועה שלי היא על שם אחד הכינוים שלה. אחותי תמיד נתנה לי בטחון.

היום הם משחקים כל היום במשחקים שהם ממציאים. יש משחק דרקונים בשם יוטופיה, וכרגע הם עמוק בתוך פוקימון. הם רואים את הפרקים של הסידרה ובהשראת שגיא שלושת עורכים עכשיו סיפרי פוקימון עם ציורים של פוקימונים שונים והסברים על ההתפתחות שלהם. הם עצמם לפרקים פוקימונים ולפרקים מאמני פוקימונים. אני מוקסמת מהקלות בה הם נכנסים לעולם משלהם, עם שפה משלהם, והם לגמרי חיים בו, מאושרים. אני צוחקת איתם ושואלת שאלות, מביאה להם ספרי פוקימון מהסיפריה ומזמינה להם סרטי פוקימון מנטפליקס. אבל לעולם הזה של הדימיון, כבר אין לי כניסה.

העולם שלי שייך למציאות של כאן, עכשיו והעתיד המיידי. של ניסויים, ותוצאות ומחשבות על סוגי הנחיה שונים וסוגי אישיות שונים. אני וממיע יכולים לדבר שעות על העבודה, על מדע, מדענים ואנשים. על עצמנו. על מה שמפחיד אותנו, על מה שעוצר אותנו, על מה שדוחף אותנו. אנחנו לגמרי בתוך זה, בדיוק כמו שהילדים בעולם שלהם. בדיוק כמו שלילדים קשה לעשות הפסקה מהמשחק ואם היו יכולים היו משחקים כל הזמן בלי הפסקה, גם לי קשה להפסיק לחשוב על העבודה, קשה לי להפסיק לעבוד.

באיזה שהוא מקום העבודה היא קצת כמו משחק דימיון. עם אויבים דימיוניים בדמות שאלות לא פתורות, עם כלי נשק בדמות ניסוים, עם חוקים, בני ברית, ומשאבים. הילדים מתאמנים לקראת החיים האמיתיים, כך זה נראה. אני חיה את החיים האמיתיים, וזה מרגיש לי כמו משחק דימיון. הלחצים הגדולים נראים לי מלאכותיים והרצון הגובר לעשות עוד, להספיק נראה לי מנותק מהמציאות כמו שהיא. מין חיה שמאכילה את עצמה בפחד ושאיפות.

אני רוצה שיהיה לי זמן לבוא לעזור לכיתות שלהם פעם בחודש. אני לא רוצה לפספס את הזמן המדהים הזה בו הם גדלים. אני צריכה להרגיע את עצמי בסוף השבוע כדי להיות איתם באמת.

העיניים שלי נעצמות מעצמן, העייפות מנצחת. לילה טוב!