אולי תנסי גם כתום?

אימייל שקיבלתי מחברה טובה והייתי חייבת להביא לכאן, כי הוא כל כך נכון ומוכח בעיני, תהנו!

מחקר אמריקאי מוכיח את מה שאנחנו מרגישות באינטואיציה כבר מזמן: לחברות שלנו יש ערך בריאותי. אל תזניחו את החברות. מחקר מהפכני שנערך באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג´לס, ארה"ב, קובע כי חברויות בין נשים משמעותיות יותר ממה שנהוג לחשוב. במחקר התברר, כי נשים מגיבות למתחים באמצעות הפרשת שורה של חומרים כימיים במוח, ואלה גורמים להן ליצור ולתחזק חברויות עם נשים אחרות. החוקרים סבורים כי בילוי עם חברות יכול לשמש תרופה של ממש למצוקות הגופניות, שנגרמות לרובנו כתוצאה מלחצים בחיי היומיום.

גברים בורחים, נשים מתחברות.
"הסברה המקובלת בקרב מדענים, עד לפרסום תוצאות מחקר זה, הייתה שאנשים חווים מתח נפשי ואז מפריש גופם הורמונים שגורמים להם להילחם או לברוח במהירות האפשרית", מסבירה ד"ר לורה קזין קליין, מרצה לביו-התנהגות ובריאות באוניברסיטת פן האמריקאית ואחת מעורכות המחקר. "זהו מכניזם עתיק שנועד לעזור לנו לשרוד עוד בתקופה שבה רדפו אחרינו חיות טרף". אלא שסברה זו הסתמכה על המחקר הקיים בנושא השפעות המתחים הנפשיים, ש-90% ממנו נערך על גברים.

מהמחקר החדש עולה, כי לנשים יש רפרטואר התנהגותי רחב יותר. "למעשה", אומרת ד"ר קליין, "נראה כי ההורמון אוקסיטוצין המשתחרר בגוף האישה בתגובה ללחץ ומתח נפשי,  ממתן את הדחף להילחם או לברוח. במקום זה, הוא מעודד את האישה לדאוג לצאצאיה ולחבור בו בזמן לנשים אחרות. כשאישה מגיבה בהתאם – מטפלת בילדיה וחוברת לנשים אחרות – מופרש בגופה עוד אוקסיטוצין, שמוסיף להילחם בתחושת הלחץ והמתח ומרגיע אותה .

בגלל זה נשים חיות יותר

המגמה אותה אתרו ד"ר קליין ועמיתתה למחקר, ד"ר שלי טיילור, מספקת הסבר לכך  שנשים חיות עד גיל מאוחר יותר מגברים. במחקרים רבים נמצא, כי קשרים חברתיים מפחיתים את הסיכון לחלות במגוון מחלות, משום שהם מסייעים להורדת לחץ הדם, קצב הלב ורמות הכולסטרול. באחד המחקרים הללו, למשל, נבדקו במשך חצי שנה אנשים שחיו ללא קשרים חברתיים, ונמצא כי סיכוייהם למות ממחלה גבוהים בהרבה מאלה של אנשים שקיימו קשרים חברתיים מסועפים. אין ספק, אומרת ד"ר קליין, שחברות עוזרות לנו לחיות יותר.
חברויות מסייעות לנו גם לשפר את איכות החיים. מחקר של בית הספר לרפואה באוניברסיטת הארוורד מצא, כי ככל שיש לנשים יותר חברות, הן נוטות פחות לפתח מחלות ומגבלות גופניות כשהן מתבגרות, וחייהן טובים ומלאי שמחה יותר. למעשה, התוצאות היו כה חד-משמעיות, שהחוקרים הסיקו כי היעדר חברות קרובות ונשות סוד הוא דבר מסוכן לבריאות ממש כמו עישון או משקל עודף.

המסקנה: בזמן שאתן מתמרנות בין הקריירה, הילדים, בן הזוג, הניקיונות והבישולים – אל תזניחו את החברות. זה חשוב לבריאות!

בימים האחרונים היו כמה רגעים שהרגשתי חום כזה בפנים ושמחה ותיקווה ותודה על זה שדברים הם כמו שהם בחיים שלי. שמחתי מאוד בילדים,שמחתי מאוד שלממיע חזר הצבע למחקר ולחיים ושהוא מלא התלהבות ואופטימי כמו שכבר... בעצם, אני לא זוכרת אותו ככה אי פעם. שמחתי בזה שכיף לנו מאוד ביחד. שמחתי בהזמנות לראיונות בישראל. שמחתי במאמר שהתקבל. שמחתי ברעיונות חדשים לגבי כיוונים מלהיבים במחקר שעלו לי בעקבות שיחות עם ממיע וקריאה. בכל רגע כזה, כשהרגשתי את האושר הפנימי הזה, מיד עלתה המחשבה על אבא. לא מחשבה בהירה, אבל זכרון, געגוע, והשאלה - איך אני יכולה להרגיש ככה כשהוא איננו? האם זה מוחק אותו? אני זוכרת את הצחוק שלו, מילים שאמר, הוא כל כך חי בזכרון שלי. אני כותבת את זה בלי שהלב שלי נכנס לי לגרון, אולי רק קצת. קשה לי לקבל את זה. את זה שהוא היה ועכשיו הוא איננו. הוא לא שם לראות את הילדים גדלים, את ממיע מוצא את עצמו, אותי מתקדמת, אותנו מאושרים. אני חושבת על זה שיום אחד גם אני לא אהיה שם לראות את הילדים שלי גדלים וזה כל כך כואב אפילו לחשוב על זה. שלא אראה את המשך הסיפור, שכל ההרפתקאה המדהימה הזאת תסתיים יום אחד.

אני חושבת את המחשבות האלו כשאני נוסעת, וברדיו יש שירי כריסמס. אני מאוד אוהבת שירי כריסמס. הם מלאי תיקווה וגעגוע וכמיהה לחום ולחיבוק עוטף. כריסמס לא היה חלק מהילדות שלי, אבל הוא היה חלק מהילדות של מי שכתבו את השירים האלו ואפשר להרגיש את הכמיהה לחום ולקסם של הבית של הילדות. של הקור שבחוץ, והעץ עם האורות בבית, ועם הגרביים מלאות ההפתעות והציפיה לסנטה שיבוא בלילה ויביא מתנות. כשהחיים הם כאן ועכשיו והכל הוא לעולם ועד. בשנה שעברה השירים האלו כיווצו לי את הלב וגרמו לי לבכות. עכשיו אני מרגישה אחרת. אבל בהחלמה הזאת יש תחושה מסויימת של בגידה, ופחד מההעלמות.

הזכרון של אבא תמיד איתי, כשאני שמחה או כשאני עצובה. אבל הוא עצמו איננו. באוטו עם שירי הכריסמס אני מייחלת להאמין שהוא עדיין נמצא איפשהו. כמה נחמה יש במחשבה הזאת.

הוא תמיד אמר לנו להמשיך בחיים שלנו, ושלחיים יש מה לעשות. מצאתי מכתב שכתב לממיע כשאחותו נפטרה:

"רק הזמן מרפא את האבל על מות אדם קרוב ויקר, כי הזמן הוא מרפא לצער. טוב שהקדמת את בואכה לארץ והספקת לראותה והיא אותך ולדבר- לפי התוכנית לא יכולתה לעשות זאת, וזה טוב. עכשיו ישאר לך הזיכרון על החיים שחייתם כמשפחה, רגעים משותפים ושיחות שקיימתם במשך השנים, רגעים יפים ורגעים רגילים. לא שוכחים זאת עד סוף החיים. וזה מה שעליך לעשות, להיזכר ברגעים היפים שלכם. כך אני זוכר את אימי ואפילו את אבי שלא היה אדם נוח עים ילדיו. כך הוא הבין שצריך לנהוג. אני זוכר ונזכר ברגעים היפים שלנו. זה במרחק של 70 שנה ויותר, כאילו זה היה היום. אחרי מות היקר צריך לתת פורקן לרגש ולבכות כמה שיש רצון ובגמר ההתפרקות עליך, וכך גם תעשה, תיזכר ברגעים שציינתי ובזה תיתנחם. אתמול שמעתי בדיחה על עם ישראל. הקדוש ברוך הוא אוסף את מלאכיו ואומר להם: "אני בחרתי בעם ישראל מכל העמים. אתן לו ארץ זבת חלב, אקלים נוח, את כל הטוב שבעולם אתן לו." המלאכים אמרו לו: "נתת להם יותר מידי". אמר להם:"חכו ותיראו איזה שכנים אני מכין להם". תתנחם בילדיך החמודים תישמור על בריאותך כי הם זקוקים לך. היה שלום חתני היקר ושלא תדע צער יותר. היה שלום וברוך תהיה מסבא של ילדיך. שלום תימסור ד"ש לאימה של זוהר ונשיקות לזוהר שגיא וירדן."

כאילו הוא מדבר איתי ואומר לי את זה עליו. אבל עדיין קשה לי להשלים עם זה שהלב שלי מתאחה ומוזר לי ששוב יש רגעים של אושר.

היום היה היום האחרון של בית הספר לפני שבוע החופשה של חג ההודיה. ירדן קיבלה פרס על הצטיינות במתמטיקה, זוהר שרה עם שאר חברי מגן החובה ארבעה שירים מתוקים על תרנגולי הודו, והתנדבתי לבוא לכיתה של ירדן לעזור לארגן את הארוחה החגיגית לקראת חג ההודיה. היה כל כך מרגש. המורה של ירדן היא נשמה גדולה. היא ביקשה מכל הילדים להגיד תודה על משהו בחיים שלהם וכולם אמרו דברים כל כך חמודים. הרבה הודו על המשפחה שלהם. אני חושבת שזה באמת הדבר הכי גדול בחיים, המשפחה שלנו. ירדן הודתה על המים והאוכל שבלעדיהם כולנו היינו מתים. אמא אחת הודתה על האוירה הנהדרת בבית הספר ועל היצירתיות והפתיחות של המורים. אמא אחרת שהיא גם חברה שלי, וגדלה באנגליה ואז בהולנד, הודתה על אמריקה, על זה שהיא לא רגילה להודות בקול רם והאמריקאים ממש טובים בזה, והיא שמחה שהיא חלק מזה ויכולה להרגיש תודה גם. אני מאוד אוהבת אותה. זה כל כך משנה כשיש חברות. ואז כל הילדים החזיקו ידים, והאמהות גם, והמורה אמרה ברכה ואז כולם אכלו. ירדן עשתה עבודה מדהימה ביחד עם עוד שני ילדים שהראתה אלו דברים הגיעו לאמריקה מאירופה ואילו דברים הגיעו לאירופה מאמריקה. הייתי כל כך גאה, ושמחה, וחלק ממשהו גדול ויפה. הרגשתי שזכיתי.

בכלל, מאז שממיע חזר לקלטק והוא מבסוט בעבודה מאוד ונראה לי שגם מוערך, ומתוגמל בהתאם, ומאז שהזמינו אותי לראיונות בכמה מקומות בארץ, ואני מרגישה סוג של תיקווה בקשר לעתיד, ההווה הרבה יותר נעים לי. כל ערב אני שמחה נורא לחזור הביתה עם ממיע אל הילדים. אפילו השיעורים יותר קלים ומולם יותר קל לנו ביחד. היום שגיא חזר מובס מהתנסות בכיתה. הם מבקשים מהילדים לדבר עשר דקות על נושא שהילד בוחר. הוא נבחן לפי קשר עין עם הקהל, לפי התוכן והאירגון, לפי הבהירות של ההרצאה. המורה שלחה לנו פתק אתמול שהוא צריך להציג היום, ואחרי בכי ושיחות ארוכות הסכמנו שידבר על מערכת השמש. הוא מומחה למערכת השמש ויודע עובדות שאני לא זוכרת. הוא נתן לנו נאום מאוד חמוד בבית, אבל בכיתה הוא כל כך התרגש ונלחץ שקרא להם מתוך ספר. המורה לא עצרה אותו והרגיעה אותו ואפילו לא הסבירה לו אחר כך מה דרוש שיפור. הוא פשוט נתנה לו פתק עם ציון נמוך וסימנה את כל הדברים שהוא לא עשה נכון. איך הוא אמור ללמוד מזה? כתבתי לה מכתב בו הסברתי פחות או יותר את מה שכתבתי כאן ואמרתי לה שהבעיה שלו הוא שהוא נלחץ מלדבר מול קהל. ושזה משהו שהוא צריך ללמוד והוא צריך עזרה בו. אמרתי לה שהיא יכולה לעזור לו בזה שתודיע לנו שבוע מראש כשהוא צריך לדבר, ושתזכיר לו לפני ההרצאה שיצור קשר עין ויעזר בתוכנית שהכין מראש. אני לא מבינה איך היא מצפה מתלמיד בכיתה ג' שיעביר הרצאה מול כיתה בלי שהיא תלמד אותו לעשות את זה. הוא צריך לבוא עם זה מהבית? להוולד לבמה? יש אמריקאים שבאמת נראה שנולדו לעמוד מול קהל. אבל לא כולם כאלו! אני לא כזאת! אני מתה מפחד לעמוד מול קהל ולכן צריכה להתכונן המון כדי להרצות טוב. הוא ממש פחד לספר לנו מה היה. וחשב שנכעס עליו. זה שבר את לבי. כשהוא סיפר לי מה היה אמרתי לו שכל מה שהוא צריך לעשות זה ללמוד. שהוא לא אמור לדעת לעמוד מול קהל ובשביל זה התרגיל הזה נועד. הוא לא צריך להיות מושלם מהתחלה. אמרתי לו שהציון לא נוגע לי כהוא זה, אבל אני חושבת שזה מאוד חשוב שילמד לדבר מול קהל כי זה נורא חשוב בחיים. אמרתי לו גם שהתפקיד של המורה שלו ללמד אותו ושאלתי אותו האם היא לימדה אותו? והוא אמר שלא. אז אמרתי שגם היא קיבלה ציון נמוך במבחן הזה. אמרתי לו שהוא ילד מאוד מוכשר עם יכולות מיוחדות במינן ועם רגישות וביישנות. ואני רוצה לעזור לו להתמודד עם הביישנות והחששות שלו כדי שיוכל להוציא את היכולות המיוחדות שלו החוצה. הראיתי לו את המכתב שכתבתי למורה כדי שיבין מה אני חושבת. המכתב היה מאוד מנומס וחיובי, כמו שלפני שנים לא הייתי מסוגלת לכתוב כשהייתי חושבת שמישהו לא נהג נכון עם הילדים שלי, עם מסר ברור של מה אני חושבת שצריך לעשות כדי לעזור לו. אני מקווה שזה יעזור.

בשבוע הבא אין לימודים ואנחנו נצטרך איכשהו לתמרן עם הילדים בבית. אני צריכה להתכונן להרצאה באייווה בעוד שבוע וחצי. הכל מוכן, אני צריכה רק להגיד אותה כמה פעמים, לחשוב מה אני אומרת על כל שקף. זה כל כך לא קל להכין הרצאה טובה וברורה. מספר השקפים ירד ל-50, כולל השקף של הכותבת והשקף של התודות.

אני נרדמת מול המסך.

לילה טוב!