אולי תנסי גם כתום?

בימים האחרונים ניסיתי לנסח לעצמי את המילים שעומדות מאחורי הרגשות הכל כך מעורבים שלי בתקופה האחרונה. אני אנסה לכתוב את זה כאן.

באוניברסיטאות הכי טובות באמריקה יש את ההרגשה התמידית שכאן העתיד נוצר. זה משהו שלא הרגשתי ולא חוויתי עד שהגעתי לכאן. כאן נוכחתי וראיתי את היצירה של העתיד על ידי אנשים יצירתיים שלא מפחדים מקושי ומוצאים דרכים חדשות לענות על שאלות בסיסיות וסומכים על עצמם שיצליחו. זה שילוב תכונות - היכולת לזהות שאלות עמוקות, היכולת למצוא דרך מעשית לענות עליהן, והאמונה שמאפשרת ללכת בדרך הזאת ולקדם את המדע קדימה. בהרבה מקומות אחרים אנשים עושים מה שהם יודעים לעשות כדי לתרום משהו למה שיודעים, כדי לקבל מימון למחקר שלהם, וכדי לחזור הביתה בשלום. כאן, לעשות מה שיודעים לא נחשב. המטרה היא לעשות מה שלא יודעים. הנחישות של החוקרים כאן ללכת בדרכים לא ידועות היא אחד הדברים הכי יפים שהייתי נוכחת לו בשנים האחרונות. אני מרגישה שהייתי חלק מזה וזאת אחת הסיבות שרציתי לחפש עבודה גם בארה"ב. רציתי להמשיך להיות חלק מהיצירה הזאת.

זה לא המקום היחיד בו דברים כאלו קורים, אבל זה המקום הראשון בו ראיתי את זה קורה, הבנתי את התהליך ואפילו הצלחתי להיות חלק ממנו.

לכן כל כך התאכזבתי כשהבנתי שכנראה הבוס ניסה לטרפד את חיפוש העבודה שלי בארה"ב. לכן היה לי עצוב להבין ולראות את כל הדרכים, הישירות והלא ישירות בהן הוא ניסה לקצץ לי את הכנפיים. בחלק מהמקרים הוא הצליח. כדי ליצר את העתיד צריך לא לפחד מהשאלות, מחוסר הכלים, ממה שאפשרי עכשיו. כדי ליצר את העתיד צריך להאמין בעצמך, בהבנה שלך את המערכת שאתה חוקר, ביכולת שלך לזהות שאלות, ליצור כלים לענות עליהן, ולקדם את התחום. הבוס פועל על ידי הפחדה תמידית והקטנה של כל מי שהוא עובד איתו. אי אפשר לעשות מדע מתוך פחד, אי אפשר להתקדם בלי להאמין לקול הפנימי שלנו, ולשאלות שאנחנו רוצים לפתור. אי אפשר לעשות מדע מלהקשיב למישהו אחר. זה חייב לבוא מבפנים. הבוס באופן סיסטמטי מנסה לנתק בין הקול הפנימי להחלטות שלנו על מה לעשות, כדי שתהיה לו שליטה במחקר שלנו. הוא חושב שהוא הכי חכם ואין לו מה ללמוד מאחרים, ובה בשעה מפחד מאוד לגלות שהוא טועה. אחרי חמש וחצי שנים של דיכוי, כשהוא הבין שאי אפשר לשלוט בי על ידי הפחדה, הוא התחיל לנסות לערער לי את הבטחון בצורה נעימה. להגיד לי בשיא הסימפטיה שאני פשוט לא מתאימה לאוניברסיטאות הטובות בארה"ב ושאני צריכה לחזור לישראל והכי טוב שאעזוב את החיה הספיציפית שהוא חוקר ואעבוד על חיה אחרת. הלוואי והיה לי מספיק בטחון עצמי ואמונה בצדקת דרכי כדי שזה לא ישפיע עלי. אבל זה כן.

הלוואי והייתי יותר חזקה ולא הייתי מקשיבה לו בכלל ולא הייתי נותנת למילים שלו לשבור לי את הלב. אבל יש מקום אחד אליו המילים שלו לא מצליחות להגיע, וזה המקום בו אני נמצאת מול השאלות שאני שואלת, הניסויים שאני מתכננת, והניתוח של התוצאות. זה המקום הבטוח שלי. המקום המוגן בו אף אחד, גם לא הבוס, לא יכול לערער את האמון שלי בהבנה שלי. שם, גם בדיאלוג מולו, אני מצליחה, כי הדיאלוג הוא לא באמת מולו, הוא מול השאלות שבאות מהמערכת. השנים האחרונות צמצמו מאוד את המקום הזה, אבל באותו הזמן הוא הלך והתחזק. ובחצי השנה האחרונה, העבודה על הצעת המחקר, ההרצאה, ההרצאה על התוכניות לעתיד והשיחות על כל אלו שניהלתי עם מדענים אחרים שגם רצו לעזור וגם היה להם עניין אמיתי במדע, הרחיבו את המקום הזה וחיזקו אותו עוד יותר.

עברתי עכשיו על ההרצאה ורשמתי לעצמי את כל התרומות שלי. את המקומות בהן השתמשתי בטכניקות ניסויות ובתיאוריה בצורה חדשנית שהובילה לגילויים ותרמה להבנה עמוקה יותר של אופן הפעולה הדינמי של המערכת. שהשפיעה על התפיסה של כל האנשים במעבדה, כולל האיכס שעומד בראשה. נזכרתי איך הייתי צריכה להלחם על כל מאמר שפירסמתי כתוצאה מהעובדה שלי, לא מול השופטים של העיתון, מול הבוס. השופטים של שלושת המאמרים האחרונים שלי היו הרבה פחות שליליים מהבוס, אבל הביקורת שהם העבירו עזרה לי מאוד לשפר את המאמרים. זה ההבדל בין מה שהבוס עושה לבין מה שאנשים אחרים עושים - הם מבקרים מתוך המדע, מתוך שאלות שקשורות למערכת ולהבנה שלה. מביקורת כזאת אני מתחזקת ומשתפרת. ביקורת כזאת עוזרת לי לזהות את נקודות החולשה ולטפל בהן. הביקורת של הבוס באה מתוך רגשות קשים שלו. מתוך הפחדים שלו שהוא מנסה להפיל עלי. זאת ביקורת אישית שמטילה ספק בערך של העבודה ובעצמי, בלי לתת לי כיוון - מה לא בסדר ואיך לשפר. רק להגיד שזה לא שווה כלום.

זה שהוא עושה את זה לכולם, לא ממש מנחם. זה שהוא נלחם בי באופן ספיציפי, בצורה כל כך ממוקדת, לא ממש עוזר. זה שהוא מצליח כבר כל כך הרבה שנים ואף אחד לא פוצה פה ומצפצף גרם לי לשנוא את המקום בו אני נמצאת ואת האוניברסיטה. ואני חושבת שזה מה שהוא רוצה לעשות.

רציתי הזדמנות לדבר על העבודה שלי במקומות הכי טובים בארה"ב, כדי להוכיח לעצמי ולבוס שאני צודקת והוא טועה. אבל הניסוי הזה תלוי במכתב ההמלצה של הבוס ולכן, זה לא יקרה.

אבל, בכל מקרה רצינו לחזור לישראל. בגלל הילדים ובגלל המשפחה. ואני חושבת ומקווה שגם בישראל אוכל ליצר את העתיד, ולא לפחד ולהאמין בעצמי. אני רק צריכה למצוא את המקום הנכון שבו אוכל לגרום לזה לקרות. שבו אוכל לקשור את החוטים ולדחוף את ההבנה והשאלות קדימה. אני חושבת שיש בי את מה שצריך כדי לגרום לזה לקרות. אני אתמקד בחזון ובשאלות וביופי של העבודה שלי. את הצדק האבסולוטי, אני משאירה לעת עתה בידיים של היקום. הוא כבר ידאג לזה.

פרח הלוטוס היפה צומח מתוך בוץ עמוק

כמה מילים שאיינשטיין אמר, ששימחו אותי מאוד.

עוד חמישה ימים. ממש ממש קרוב.

רציתי והתחלתי לכתוב פוסט כמה פעמים בשבועיים האחרונים, ואחרי המשפט הראשון קרה משהו שהסיט את תשומת הלב או קרא לי לעשות משהו אחר. אף פעם לא התכוננתי להרצאה אחת כל כך הרבה, אף פעם לא למדתי כל כך הרבה על העבודה שלי, של אחרים, על אנשים בזמן כל כך קצר.

הבוס הוא פשוט איש קטן ורע. אין דרך אחרת להסתכל על זה. אבל יש מסביב כל כך הרבה אנשים אחרים, שעוזרים ומושיטים יד ומראים לי דברים שאני לא רואה ועוזרים לי לגדול. ויש את ממיע, שבכל פעם שאני חוזרת שבורה משיחה עם הבוס (ואני מנסה לצמצם אותן לאפס, אבל לא תמיד יש לי ברירה), הוא שם כדי להזכיר לי מי אני ולמה אני כאן. ויש את הילדים המקסימים שלי, שכבר יותר משבוע בבית, כשממיע עושה משמרות בוקר ואני משמרות ערב, והם מעניינים את עצמם ונראים שמחים להפליא.

היום התכוננתי בעוז להרצאה ולביקור, הכנתי את כל המסמכים, כתבתי מכתבים, עבדתי על ההרצאה, והיה לי כבד ולחוץ. ואז הכנתי עם הילדים עוגיות סוכר ושמענו שירי כריסמס ברדיו והלב שלי חזר לגודל הנכון שלו.

והוא צריך להיות בגודל הזה כדי שיהיה טוב.

אז עכשיו אלך לשחק עם שגיא משחק זכרון שהוא הכין מעצמו, כדי לשמור על הלב שלי בגודל הנכון.

שבוע טוב שיהיה!

אוקי, אני לא רגועה ולא עגולה ולא בטוחה שהכל לטובה ולא. בכלל לא. בעוד שלושה שבועות אתן את ההרצאה הראשונה שלי, ואני לא יודעת איך בדיוק אצליח בזמן הקצרצר הזה ללמוד את כל מה שאני צריכה ללמוד על הדג, להכניס את זה לתוך ההרצאה שלי ולבנות הרצאה לא פורמלית על התוכניות לעתיד שלי. ולדעת להגיד את זה מתומצת ומפוקס. שלושה חודשים נשמע לי כמו זמן הרבה יותר מתאים לזה.

ואז נכנסות כל המחשבות הרעות, על הזכרונות הרעים, על ההתנסויות הלא טובות, על אנשים שלא האמינו, שלא רצו, שלא. על הבוס שלי שכנראה ינסה לטרפד את חיפוש העבודה שלי בארה"ב כי הוא לא רוצה מתחרים. כל המחשבות הלא טובות שלא עוזרות לאף אחד. על מה שההוא אמר (מאוד קשה השנה, יש אנשים מאוד טובים) ולזכור שהוא אמר את זה כדי לדחוף אותי לפינה שמתאימה לו. שמניפולטורים עושים אותם דברים ומשתמשים באותן שיטות בכל מקום ושאני לא צריכה להתרגש מזה.

להתמקד בסיפור שלי. היפה כל כך והמבטיח. ולהשאיר את המחשבות על השווי שלי בחוץ.

אבל זה לא קל.