אולי תנסי גם כתום?

אני כותבת כשיש לי זמן להוציא את המחשבות לאור. כך שהפוסטים הם השתקפות של רגע בזמן. יש מחזוריות ברגשות שלי, כך שאותו הרגע משקף רגעים דומים אחרים. אבל פוסט הוא תמיד רק חלק מהמציאות שלי, ואפילו החלק הזה יכול להראות לי אחרת ברגע אחר. 

אני רוצה לכתוב על הרגעים של האור עכשיו.

על התמונה הכללית של החיים שלי ושלי עכשיו.

אני מרגישה הרבה יותר ערה. לפעמים זה מתרגם להרבה יותר מאושרת, לפעמים זה מתרגם לתחושות אחרות. אבל הלב של הכל היא הערות הזאת, העינין. ההיפך של להיות כבויה ומשועממת. הכל מעניין אותי. אתמול כשהילדים שיחקו במחשב בסיפריה עברתי על כל המדפים של סיפרי העיון לילדים. הבאתי לירדן ספר על איך אומנים רואים חיות, וספר על מוסיקה וכלי נגינה. לשגיא הבאתי שתי ביוגרפיות לילדים על בנג'מין פרנקלין וספר שמספר איך הגיעו לכסף מסחר חליפין. קראתי שירים שמשוררת כתבה על אומן שיצר פסלים בחצר שלו. עברתי גם על סיפרי העיון למבוגרים וקצת התאכזבתי. איכשהו ספרים לילדים הרבה יותר פתוחים ויותר מלמדים על דברים שונים מאשר מחפשים פתרונות פרקטיים. אצל המבוגרים ראיתי בעיקר ספרים מהסוג של - איך להיות מנהל טוב, איך להרוויח הרבה כסף, סיפרי בישול לאוכל ומתכונים לחיים טובים. כאילו מרגע שאתה מבוגר אין לך זמן להתעסק בתיאוריות, יש לך זמן רק למתכונים פשוטים, לאוכל רוחני מהיר.

אני קוראת יותר. עכשיו אני בספר החדש של אליזבת גילברט, המחברת של "לאכול, להתפלל, לאהוב". אם זאת לא היתה היא ספק אם הייתי קוראת מחקר חברתי היסטורי על מוסד הנישואין. אבל זאת היא, והיא מרתקת. נכון שאני נרדמת כל פעם שאני קוראת בלילה, אבל זה מאוחר ואני עייפה, ואני כן מצליחה להתקדם. :-) אני לומדת הרבה. לומדת איך הכלכלה משפיעה על החיים האינטמיים ועל החשיבה שלנו. למשל העובדה הפשוטה שלאנשים רגילים נהיה מספיק כסף כדי לחיות בבית משלהם ולא עם כל המשפחה המורחבת. זה שינוי עצום בפרטיות ובהגדרה העצמית ובמרחב המחשבה של הפרט. אני מודעת להבדל בין החיים שלנו עכשיו, שהם מה שאני מכירה, לחיים בחברות אחרות בעולם עכשיו, ולחברות קדומות.

אני רואה סרטים. עכשיו אני רואה את הסרט "ג'וליה וג'ולי", על כותבת סיפרי הבישול הצרפתי לאמריקאים - ג'וליה צ'יילדס שפעלה בשנות החמישים והלאה של המאה העשרים, ועל ג'ולי פאוול שפתחה בלוג ב2002, בו היא תיארה את הפרוייקט שלה- לבשל את כל המתכונים בספר של ג'וליה צ'יילדס במשך שנה. הבלוג זכה להצלחה גדולה, וג'ולי פירסמה ספר, ונורה אפרון ביימה סרט עם מריל סטריפ בתפקיד ג'וליה צ'יילדס שמבוסס על הספר של ג'ולי ועל ספר על החיים של ג'וליה בפאריס. סרט מקסים, במיוחד הקטעים של מריל סטריפ.

אני הרבה יותר חיה וערה ומודעת ממה שהייתי אי פעם. מודעת לזמן הקצוב, לזה שעכשיו הוא הזמן שלי לחיות ולהעביר את מה שלמדתי הלאה, לילדים. אני רואה את המקום שלי בזמן, בשרשרת ארוכה שאני חלק ממנה. אני רואה את מה שאבא שלי נתן לי, ואת מה שהוא השאיר לי אחריו. מבינה את התפקיד של הזמניות. לאפשר התקדמות אמיתית על ידי אנשים שנולדים במציאות קצת שונה מההורים שלהם, ולכן יכולים לשנות את המציאות אפילו עוד, עד שהילדים שלהם ימשיכו אותם הלאה. זה אולי אכזרי ברמה של הפרט, אבל כשמסתכלים על התקדמות של רעיונות כמו דמוקרטיה וזכויות האדם, רואים איזו דרך ארוכה האנושות עברה בזמן כל כך קצר. בשנת 1967 היתה הפסיקה הראשונה של בית המשפט העליון של ארה"ב שאישרה נישואין מעורבים בין לבן לשחורה. בזמן הזה 67% מהאזרחים האמריקאים התנגדו לפסיקה. ארבעים שנה עברו ועכשיו דיעת הרוב התהפכה. גם במדע זה ככה. דורות צריכים להתחלף כדי לאפשר אבולוציה, גם ביולוגית וגם מחשבתית.

איכשהו הפוסט הזה התפצל להרבה כיוונים שמשקפים את ההתפצלות של המחשבות שלי. לפני כמה זמן קראתי פוסט בעיר מקלט בו אישה בגילי עם בעל וילדים תיארה את השממון וחוסר העיניין בחיים שלה. אני זוכרת איך גם אני הייתי הרבה יותר רדומה בעבר, איך רמת העיניין שלי הלכה והצטמצמה, איך אני הצטמצמתי. אני מאוד שמחה בהתעוררות שלי, אפילו שחלקים ממנה כאבו לי מאוד. מעדיפה להיות ערה וחיה לכאוב ולנסות, מאשר להרדם תוך כדי החיים. אני חושבת שהסם המרדים נבע מהרבה סיבות. תחושת חוסר אונים לשנות, תחושה של תקיעות וכליאה בחיים שלא התאימו לי. קושי להתקדם עם השינויים שהחיים הביאו והתקעות בגעגועים לשלבים מוקדמים יותר של החיים שהיו פחות תובעניים ופחות מוגבלים על ידי המציאות. געגועים לימים בהם הייתי בעיקר פוטנציאל ולא הייתי צריכה לעבוד כל כך קשה כדי לממש אותו. מרצון לקיים תמונה שהייתה לי בראש על חיים מאושרים. מקליפות של חלומות מבוססים על סרטים הוליוודים ואגדות ילדים שהייתי צריכה לקלף מעצמי כדי למצוא את הכיוון שמתאים לי. פחדים מסמכות שהייתי צריכה להפרד מהם כדי לסמוך על עצמי.

הרבה למדתי עם ומהילדים. הרבה למדתי משיחות עם ממיע. הרבה למדתי משיחות עם חברים ועם סוזן. חלק גדול מהשינוי נבע מהכאב הגדול על אבא והצורך להכיל את הפרידה ממנו, את המקום שלי בעולם בלעדיו, ואת הזמניות של הכל. התהליך, כמו החיים, מורכב מכל כך הרבה מרכיבים, ומפתיחות לשינויים שבאים ושחרור של מה שהלך. הוא כואב אבל הוא מאפשר לחיות ברגע הזה, וזה הכי טוב שיש.

שבוע טוב שיהיה.

מאמר יפיפה של אורי אלון על איך ליצור קבוצת מחקר שחבריה יהיו עם מוטיבציה גבוהה.

בעיני זה חשוב לכל מי שרוצה ללמד, לחנך, לגדל אנשים צעירים בכל צורה, גם לגדל ילדים.

הוא מדבר על שלושה עקרונות חשובים שצריכים להתקיים לגבי חוקר צעיר במעבדה:

יכולת - הפרוייקט צריך להיות בתחום היכולת של החוקר - לא קל מדי ולא בלתי אפשרי. הוא צריך להתקדם בצורה שתגדיל את היכולת שלו ותאפשר לו בסופו של דבר להתמודד עם דברים שבתחילת הדרך היו בלתי אפשריים בשבילו. צעד, צעד.

אוטונומיה (עצמאות) - החוקר צריך להרגיש שהוא מוביל את הפרוייקט ולא שמובילים אותו או דוחפים אותו או מאיימים עליו. הוא צריך להרגיש שהוא חופשי לנסות דברים שהוא מאמין בהם וללכת בכיוונים שנראים לו נכונים.

חיבור לשאר חברי הקבוצה - פרוייקטים בקבוצה צריכים להיות קרובים מספיק כדי שלכולם תהיה מוטיבציה לדבר עם כולם וכל אחד ירגיש שהפרוייקט שלו מעניין את השאר, אבל לא חופפים בצורה שתגרום למתחים ולתחרות.

אני חושבת שאלו כללים נהדרים ונכונים. לשני הראשונים הגעתי בעצמי מהעבודה עם הסטודנטים, אבל מאחר וכל פעם היה לי סטודנט יחיד לא הגעתי אל השלישי.

עכשיו קצת כעס על הבוס.

הבוס מקבל נכשל בשני הראשונים ובשלישי הוא עובר בקושי, בחסד ולא בזכות, כי אנחנו מדברים ביננו לא כי הוא מעודד את זה. לא שמעתי על אף מעבדה בישראל או באמריקה בה אין פגישות קבוצה בה אנשים דנים בתוצאות שלהם. לנו יש פגישות שבועיות לדבר על מאמרים של אחרים, לא על העבודה שלנו. הוא לא רוצה שנשפיע אחד על השני, הוא רוצה להיות השליט האינטלקטואלי היחיד. הוא לא מאמין בדמוקרטיה, הוא מאמין בדיקטטורה.  הוא משתמש בכח שלו עלינו כדי להשיג מה שהוא רוצה. הוא מפעיל אותנו באמצעות מניפולציות וההחלטות שלו שרירותיות וריגשיות, קשורות לאגו שלו ולהיסטוריה שלו יותר מלכל דבר אחר. לא סתם מעטים ונדירים סיפורי ההצלחה שיצאו מהמעבדה. הדרך בה הוא מתייחס לאנשים במעבדה רומסת ומקטינה. אני שרדתי איכשהו ואפילו השגתי עצמאות במחקר שלי, במחיר כבד. אבל עכשיו אני מנסה לשקם את עצמי נפשית וריגשית ולהאמין בעצמי כמדענית טובה. אני לא סומכת עליו בכלום ואני תלויה בו כרגע, הרגע הבא תלוי ברגע הזה. זה לא מצב פשוט.

אבל אנשים יצאו מעבדות לחירות בעבר, מתנאים יותר קשים עם תגמולים פחות טובים. אני לא הראשונה שהיתה צריכה להתמודד עם בוס קשה. אני רק מחפשת דרך בה אפסיק לפחד ממנו ואלמד להפנות את הכוח שלו נגדו כמו באיקידו. שלא יפעיל אותי יותר. הדבר הכי חשוב הוא שהמאמר שלי יצא לאור. בעיתון שאני רוצה. כשזה יהיה, אני לא אהיה תלויה בו יותר, אפילו לא במכתבי המלצה, כי יש לי אחרים. תחזיקו לי אצבעות שזה יקרה כמה שיותר מהר. בהשראת הסוד אני מדמיינת את זה קורה. אם לא יועיל לפחות לא יזיק. אני מדמיינת את עצמי במעבדה משלי, מעבדה שמחה, עם אנשים חופשיים שנהנים מכל רגע.

השבתות שלנו מתחילות הכי מאוחר שהילדים מרשים לנו להשאר במיטה. הם כבר יודעים להתלבש וללכת למחשב לבד, אבל באים לקבל אישור מאיתנו. זוהר באה לקבל חיבוק ולהתכרבל איתנו עד שנמאס לה והיא רוצה לראות סרט.

ממיע בדרך כלל קם ראשון ומכין לכולנו פנקייקס טעימים טעימים מקמח מלא וסירופ מייפל מדהים. הוא גם מכין לי ולו קפה הפוך טעים יותר מבית קפה. יש לנו כוסות חד פעמיות כך שזאת ממש חוויה של בית קפה בבית. אני מתקשרת לאמא שלי לשיחה השבועית וממיע לוקח את ירדן לשיעור ציור. לפעמים הוא קופץ למעבדה, מתישהו אנחנו נוסעים לקנות ירקות פירות ושאר מצרכים לשבוע הבא -כי כאן הכל פתוח כל הזמן, ובחמשת ימי העבודה משני עד שישי עובדים מהבוקר עד הערב ובערב יש משמרת שניה של שיעורים, מקלחות, ארוחת ערב והכנת אוכל למחר. אין דקה לנשום.

ואז קורה שהרבה מהעיבוד הריגשי של השבוע קורה ביום שבת. לפעמים אלו לא דברים קלים שצריך לעבד. השבוע הזה היה לי קשה והבוקר קמתי עם כאב לב. אני מתגעגעת לאבא מאוד וחושבת על החיים שחולפים כל  כך מהר מיום ליום, בתוך כל מה שאנחנו עושים ואוהבים לעשות וחייבים לעשות, איך שהוא הזמן בורח לנו בין האצבעות.

אחרי ההתחלה הרגועה של הבוקר, יש כמו שכתבתי את הקניות, הבישולים והכביסה. זה לא יאומן איזה כמויות עצומות של כביסה חמישה אנשים יכולים לייצר. אני  אמונה בעיקר על הפעלת המכונה והמייבש, וממיע מקפל את הערימות האינסופיות שנערמות על הספה. הכביסה זה ממש המיתוס של סיזיפוס, רק בלי הכבד והנשר. אחד הדברים שאני הכי אוהבת בשיגרה השבתית הוא הביקור בסיפריה. כאן הסיפריה פתוחה גם בשבת ובראשון, ואני מערימה ערימות של ספרי ילדים לכל אחד מהשלושה, ובוחרת ספר אחד לי. זה עונג צרוף.

מהמשפט הקודם למשפט הזה העברתי כמה סיבובים במכונה, דיברתי עם אמא שלי (שיחה טובה מאוד לשם שינוי, למרות שהיא שברה את היד.) עשיתי סלמון בשמנת בתנור, פאד-תאי עם דג וירקות, שמתי סיר סלק על האש והכנתי את המסמכים הדרושים לקבל החזרי מס בשל שכר הלימוד של הילדים. אם כבר מדברים על שבת והתנהלותה, דוגמא חיה הישר מהחיים. ממיע חזר מהקניות, התחיל לעשות פירה ואז היה צריך לקחת את שגיא לחבר שלו, שם הם יעבדו על פרוייקט ליריד המדע, ולהחזיר את ירדן משיעור הציור. אחר הצהרים שגיא והחבר יחזרו הביתה, וחברה של ירדן תגיע, וכולם ישנו אצלנו.

אלו השבתות שלנו. החיים כל כך עמוסים שאין זמן לחיות.

אני חצי צוחקת כשאני אומרת את זה.

למשל דברים שקרו השבוע:

השבוע הבנתי שנס לא יקרה למאמר שלי והוא לא יאבד 1000 מילים מעצמו כדי להתאים לפורמט של העיתון הטוב אליו התכוונו לשלוח אותו. הייתי צריכה להחליט אם לקצר או להגיש לעיתון פחות טוב. בהתחלה לא רציתי לקצר והסכמתי לשלוח לעיתון פחות טוב. אבל הרגשתי חרא עם זה. הרגשתי מרירות. דיברתי עם אנשים והחלטתי שאני לא צריכה להגיד כל מה שרציתי ולהסביר כל פרט ועדיין המאמר יהיה טוב ואולי אפילו יותר קריא ומפוקס. אבל זה אומר שבמקום לעשות את התיקונים שהבוס יבקש ממני אחרי שיעבור על המאמר, אצטרך לעבוד על הקיצור ברצינות וזה לא יהיה קל. אם כבר הזכרתי את המיתוס של סיזיפוס - הנה, הוא מגיע שוב. אני עובדת על הפרוייקט הזה שלוש שנים קשות ואני חושבת שהמאמר מיוחד ויש בו תרומה אמיתית, אבל אני כל כך מותשת מהעבודה עליו, זה נראה שהוא לעולם לא יגמר, והנה הכנסתי לעצמי גול עצמי ונתתי לו להשמין ועכשיו אני צריכה להרזות אותו. חלק מכאב הלב שקמתי איתו היום הוא בגלל זה. ביקר אותנו גם דיקן של פקולטה מאוניברסיטה בארץ ודיבר איתנו על החזרה לארץ. הוא נראה הרבה יותר ביורוקרט ממדען והדרך בה הוא דיבר, סליחה, ריכל, על קוליגות שלו מהמחלקה או ממחלקות אחרות, היתה מכוערת. מדכא להסתכל קדימה ולראות מה מחכה לנו אם נצליח לקבל עבודה בארץ. אני מקווה שהוא לא מייצג. השבוע גם עשיתי ניסויים, תכננתי את השלבים הבאים בפרוייקט החדש, עבדתי עם הסטודנטית על הצעת המחקר שלה, הלכתי לכיתה של שגיא לשחק עם הילדים במשחקי מתמטיקה, וכל זה רק בשעות היום. ממיע נתן הרצאת קבוצה על העבודה שלו והיא עברה מצויין. ממש אהבתי את  השקפים שהוא הכין.

אנחנו חיים בין העולם של העבודה לעולם של הבית והילדים. כבר כמה זמן אני משתדלת להיות לגמרי בבית כשאני בבית. לשים את העבודה בצד כדי להקשיב לילדים ולממיע ולעצמי. לשבתות אנחנו מגיעים כמו ניצולי ספינת זמן טרופה, ומשתדלים להספיק את כל מה שלא הספקנו בחזית הבית. אבל אני מנסה לקבל את זה. שאלו החיים עם כל הדברים שיש בהם, ועם כל הכדורים באויר שלפעמים מתרסקים על הריצפה ולפעמים מתרוממים גבוה.