אולי תנסי גם כתום?

שאלתי את ירדן: "אף אחד בכיתה שלך לא יכול לשחק במשחקי דימוין כמוך?" היא אמרה שלא, אבל סופיה, הילדה מהצהרון יכולה.

לירדן, שגיא וזוהר יש עולם משלהם, כבר כתבתי עליו כאן. קוראים לו יוטופיה. אני חושבת שזאת מערכת שמש נפרדת עם כמה כוכבים וכוכבי לכת ויצורים אחרים, ואוכל אחר. הם לגמרי בתוך זה כשהם משחקים, אי אפשר להכנס פנימה. אמרתי להם שזה כיף עצום לשחק במשחקי דימיון, ואני זוכרת את משחקי הדימיון ששיחקתי כשהייתי קטנה עם החברה שלי ועם אחותי. היינו משחקות בפרדס שליד הבריכה, ומדמיינות שאנחנו נסיכות שצריכות להמלט ממכשפים. התפוזים שלא הבשילו היו האוכל שהיינו צריכות לאסוף, והשולחנות הקטנים בפרדס היו ארמונות המילוט שלנו. שגיא אמר שאני יכולה לשחק איתם עכשיו. אמרתי לו שאני כבר לא יכולה להכנס לעולם הזה, שזה כבר לא מלהיב אותי, אבל אני משתמשת בדימיון בעבודה שלי. הוא נעצב אל ליבו. ממיע אמר לו שכשגדלים העולם האמיתי הופך להרבה יותר מעניין ושאנחנו משתמשים בדימיון בעולם האמיתי. זה לא שכנע את זוהר ושגיא בכלל והם היו עצובים. ירדן אמרה שזה לא יקרה לה.

ממה חלומות עשויים? מדימיון של איך שאנחנו חושבים שנרגיש בסיטואציה מסויימת, מתוכניות טלוויזיה על טקסי הענקת פרסים, מסרטים באורך שעתיים על אנשים שהצליחו למרות שעה של קשיים בסרט, מרגעי שיא של גילוי או הכרה שמהווים קטע מזערי מהחיים עצמם. ומה התפקיד של החלומות האלו? לדחוף אותנו למצות את עצמנו מול הפחדים והקושי או לרדוף אותנו כל החיים בגלל הפער בין החלום למציאות?

אני מסתכלת על סרט שצילמנו של מסיבת יום ההולדת הביתית שעשינו לממיע. הילדים מוקסמים מהאורות המרצדים של הנרות, ממיע מביע משאלה וזוהר רוצה שיספר לה והיא תשמור על זה בסוד. הם כל כך בתוך זה, בשבילם זה רגע של קסם מלא . זאת הילדות שלהם ואני חושבת שהיא מאושרת. זה אצלנו שיש איזו עצבות שמוהלת את השמחה, כאילו ביקשנו דבר שאבד, כמו שרוטבליט אמר. הדבר שאבד הוא היכולת להיות מלאים באושר שלם. בלי געגוע, בלי ספקות, פשוט לחוות את הרגע הזה, ושהרגע הזה יהיה מספיק טוב, כמו שהוא. רגעים כאלו כל כך נדירים עכשיו. אני לא יודעת איך הייתי מרגישה אם הייתי עושה דברים יותר מהר. אם כבר היתה לי מעבדה משלי, אם הייתי מפרסמת מאמר בסיינס, או אם היו לי המון הצעות עבודה עכשיו. האם יש משהו שהיה גורם לי להרגיש בטוחה ומלאה באושר צרוף כזה, כמו שכל כך קל ופשוט לילדים לחוות? האם יש סיפוק או הצלחה שממלאים לאורך זמן או האם כל דבר בחיים האמיתיים חסר משהו, מתרוקן אחרי ההתרגלות? ואולי כדי לאפשר אושר צריך ללמוד להסתכל יותר במה שיש ופחות במה שחסר? ולמה זה היה כל כך קל לפני כל זה. לפני גיל ארבעים, לפני שאבא שלי נפטר, לפני שהבוס קם עלי להרגי, לפני חיפוש העבודה, לפני שהגיע הזמן לעזוב כאן ולהמשיך הלאה בעצמי. לפני.

יום יפיפה בחוץ. שמיים כחולים ונקיים אחרי הגשם, שמש מלטפת. העלים של הפרחים של עץ השזיף מתחילים לנשור לקראת האביב. זה לא תמיד ככה. זה בא והולך. יש גם רגעים טובים. אני כל כך אוהבת את הילדים ואת ממיע. בספר בסיפריה היה כתוב "הילדים שלכם זקוקים לאהבה שלכם הכי הרבה כשהם הכי פחות ראויים לה". אני חושבת שזה נכון לכל אחד, לא רק לילדים. אם הייתי יודעת לאהוב אותי גם כשאני לא מרגישה ראויה, היו לי קצת יותר רגעים טובים.

שגיא לומד עכשיו על העבדות ועל המלחמה בה. הוא קרא קטע על הלבנים שסיכנו את החיים שלהם כדי לעזור לעבדים לברוח מהדרום לצפון. הוא נשאל: "מה היו התכונות של האנשים שעזרו לעבדים לברוח?". הוא לא ידע לענות. שאלתי אותו ואת ירדן אם אנשים פחדנים יכלו לעשות את זה, ואז ירדן אמרה - הם היו חייבים להיות אמיצים! (BRAVE). ואז שגיא, או ירדן שאלו, ומה אם הם פחדו אבל בכל זאת עשו את זה? אמרתי להם שאם כך הם היו אפילו עוד יותר אמיצים, וירדן אמרה שלזה קוראים "courageous". בעיברית שתי המילים מתרגמות לאומץ, לפי ויקיפדיה: "היכולת להתמודד עם פחד, כאב, סכנה, אי-ודאות או איום.".

היכולת להתמודד, לא העדר. היכולת להתמודד.

קשה לי מאוד להתמודד עם פחד, סכנה, אי וודאות או איום. תמיד אני שואפת להרגיש מוגנת. אם זה על ידי השתייכות לקבוצה שאני מחשיבה כבטוחה, אם זה על ידי המנעות מלקחת סיכון, אם זה שמירת מרחק מאנשים, מצבים, או סיכונים. כל סיכון.

כשקראתי ספרים שעצרו את נשימתי מעומק ההסתכלות לנפש האדם תמיד הערצתי את האומץ של הסופר או הסופרת. איך הם מעיזים להגיע כל כך רחוק, להגיד דברים כל כך חושפים? אפילו שהם שמו את המחשבות והמילים בפה של הגיבורים שלהם, ברור שהמילים והמצבים באו מהם. זה חושף כל כך. דנה ספקטור היא לא סופרת, אבל יש בה את האומץ עוצר הנשימה הזה לחשוף את נימי נפשה, כולל החלקים שרובנו משתדלים להסתיר. בגלל זה אני תמיד מחכה למדור שלה בקצה שבעה ימים, למרות שלפעמים היא מרגיזה אותי, אולי בגלל. בגלל זה אני מבקשת מאמא שלי לקנות ידיעות של סוף שבוע כשאני בארץ. גם לממיע יש לפעמים את האומץ להגיד לי דברים מתחתית הנשמה שלו, דברים שאני מפחדת להסתכל עליהם או להכיר בהם אצלי.

אם עשיתי טעויות בשנים האחרונות זה היה מתוך פחד וחוסר בטחון. פחד שאני לא מספיק טובה, חוסר בטחון ביכולת שלי לשנות, לעשות,לענות על השאלות החשובות. פחד שאני ומה שאני עושה לא מספיק. חוסר בטחון להגדיר את המקום שלי בעולם המדעי, להגיד, זאת אני, ואלו הסיבות שאני עושה מה שאני עושה, לשם אני הולכת, וזאת הדרך שלי. בדיוק.

כמו שאני יודעת לעשות כשאני מתגברת על חוסר הבטחון. אי אפשר לעשות מדע או כל יצירה משמעותית מתוך פחד. פחד מגביל אותנו לדרכים הידועות שהוכחו לפנינו. פחד מגביל אותנו לקבוצות המוכחות, הנחשבות. אני לא מדברת על שחצנות, שהיא הקצה השני והלא נכון של הפחד. אני מדברת על אומץ להתגבר על פחד, חוסר וודאות או איום. על חתירה לאמת, באשר היא.

אני לא יודעת אם הייתי מסוגלת להסתיר עבדים בבית שלי ולסכן את החיים שלי למען משהו שאני מאמינה בו, שהוא נגד המוסכמות באותה תקופה. אלו היו אנשים שחיו בדרום, בחברה הדרומית, שהתגברו על הפחד ועזרו לעבדים. בצפון זו לא חוכמה, החברה שם היתה מתקדמת יותר, המוסכמות בצפון היו אחרות. אבל אי אפשר תמיד לסמוך על החברה שתהיה צודקת, או על המדענים האחרים שיעשו מה שצריך. לפעמים אנחנו בדרום ואנחנו צריכים למצוא אומץ ללכת על מה שאנחנו מאמינים בו, אפילו כשזה קשה ומאיים וזה שביל שלא הלכו בו, או שפחות נחשב. צריך לסמוך על עצמנו שנמצא את הדרך. במקרה שלי, שאזהה את השאלות ואמצא דרך לענות עליהן.

אתמול ביריד המדע בבית הספר של הילדים היתה מצגת נפלאה של ילדה בכיתה ג'. היא רצתה לבדוק האם הסוואה משפרת את סיכוי השרדות של חיות בטבע, ומצאה דרך מאוד יצירתית לבדוק את זה. היא לקחה M&MS בצבעים שונים, ושמה אותן על ניירות בצבעים שונים, כך שבנייר צהוב הסוכריות הצהובות היו מוסוות וכן הלאה. היא ביקשה מקבוצת ילדים לאכול סוכריות, וספרה כמה סוכריות נשארו מכל צבע על כל סוג של נייר. הביקורת היתה נייר לבן בו כל הסוכריות נראו היטב. ההסוואה עבדה! נייר מצבע מסויים הגדיל את הסיכוי של הסוכריות מאותו הצבע שלא להאכל! זה בדיוק מה שצריך לעשות במדע, לזהות שאלה מעניינת ולמצוא דרך פשוטה ומקורית לענות עליה. על זה מקבלים משרות וגרנטים. (גם על זה שעושים מה שנחשב באותו זמן, ברור, אבל כנראה אני לא יכולה ללכת בדרך הזאת, כי משהו בי מסרב בכל זאת.) אם אני חייבת ללכת בדרך הקשה, מסתבר עדיף שאלך על זה על הסוף ואתגבר על הפחד. הדרך לעשות את זה היא לקרוא, ולקרוא עוד, ולדבר עם אנשים על מה שהם עושים, ולהקשיב למה שהם אומרים על העבודה שלי, ולעבד את הכל האינפורמציה הזאת ולזהות שאלות מעניינות ולמצוא דרך לענות עליהן. בלי פחד מהשאלות הגדולות, מהדרכים הנחשבות, בלי כעס על כל מי ששונה ממני, בלי מרירות על כל מה שאני לא. פשוט להיות אני, לכל האורך, לא להעמיד פנים שאני משהו שאני לא. אם מה שאני יודעת לא מספיק ואני צריכה ללמוד משהו חדש, אני צריכה להתגבר על הפחד ולזוז קדימה.

נכנסתי לכתוב כי נכנעתי לעצב, אבל איך שהתחלתי לכתוב נזכרתי בכל הקושי בשנים האחרונות ועברה לי מחשבה שגם מהקושי הזה כנראה שיצא משהו טוב. אני כל הזמן מנסה להחזיק את עצמי ולהמשיך ללכת כשאני עצובה ומתוחה מחוסר הוודאות. דווקא כשנתתי לעצמי לשקוע בעצב, עכשיו, אחר צהרים של יום ראשון מעונן, השקיעה הזאת, השיר של שרה מקלכלכן, "אנג'ל" ומה שכתבו עליו, הזכירו לי כמה הקושי הוא חלק מהחיים, ושיחסית החיים שלי, לא בנקודה הזאת בזמן, אבל בדרך כלל, טובים.

אתמול פיונה לקחה אותי למופע של להקת המחול הקיבוצית פה, בלוס אנג'לס. פיונה היתה רקדנית מקצועית כשהיתה צעירה יותר ועכשיו היא מלמדת מחול בבית הספר לאומניות בלוס אנג'לס. החלק המתוח, המאומץ, הנתון לשיפוט כל הזמן, מאחוריה, ועכשיו היא מלווה את התלמידות שלה במסע. אני לא חסידה גדולה של מחול. היא רצתה להזמין את שנינו אבל לא היה לנו כח לחפש ביביסיטר. אז היא שאלה אם אני יכולה לבוא לבד. באתי. בדרך ירד גשם וסיפרתי לה על הקשיים שלנו עכשיו וכמה חוסר הוודאות מדכא אותי. היא הבינה אותי ואמרה שלנסות לנהל קריירה ומשפחה זה כמו לוליין שמסובב צלחות על מקלות באויר, וכל הזמן צריך לרוץ מצלחת לצלחת ולסובב, כדי שאף צלחת לא תיפול. ויש את הרגעים הנדירים האלו, שכל הצלחות מסתובבות בלי מאמץ שהוא יכול להסתכל על הצלחות שלו ולהנות ממעשה ידיו. אמרתי לה שאני זוכרת את הרגעים האלו, אבל בתקופה האחרונה אני מרגישה שאני רק רצה בין צלחות שמאיימות להתרסק עלי. ואז קרתה ההופעה. והיא היתה כל כך מלאה חמלה וקושי והתנגשות ובניה וצמיחה וצבעים ורקדנים מדהימים, שהיא לקחה אותי למסע. לא האמנתי כשזה נגמר, כל כך קצר זה הרגיש לי.

היום ישבנו עם ירדן על הפוסטר ליריד המדע בבית הספר. הפעם ממיע היה מעורב וכולנו למדנו, אבל זה לא היה קל. הפוסטר שיצא היה נהדר. בכתב יד, קצת מבולגן, אבל הוא תיאר את השאלות שלה, את הניסויים ומה שהיא מצאה ממש יפה. בסוף כולנו ציירנו את הגירסא שלנו ליונים והדבקנו על הפוסטר לאילוסטרציה.

יש שני עצי שזיף ענקיים בכניסה לבניין שלנו ועכשיו שניהם פורחים כל כך יפה. יונק דבש עומד באויר ליד העץ ומנתר מפרח לפרח. אני יושבת בסלון ומסתכלת עליו. שגיא משחק במחשב וירדן וזוהר רואות סרט. ממיע הלך לסופר. הבוס הרבה יותר תומך בזמן האחרון. אני חושבת שאני יודעת איך הייתי צריכה להציג את הרקע למה שאני עושה יותר טוב, וגם את הכיוונים לעתיד. לחבר את מה שאני עושה לתמונה הגדולה ולמקד את התוכניות לעתיד שלי בשאלות הספיציפיות שאני רוצה לפתור. זה היה ממחיש את הפוטנציאל של הדרך הרבה יותר מתיאור כללי. אני לומדת, אבל כרגע זה מרגיש לי מעט מדי, מאוחר מדי. הגיע הזמן שלי ללכת הלאה, לבנות את המקום שלי. אבל עדיין לא ברור אם זה יתאפשר בשנה הבאה. המהלכים האלו לוקחים כל כך הרבה זמן. אני רוצה כבר להיות בשלב הבא, כמו פיונה. לא להבחן ולהצטרך להוכיח את עצמי כל הזמן. אני יודעת שזה ימשיך להיות ככה גם בעתיד, אבל זאת הצומת הכי קשה, למצוא מקום בו אוכל להקים מעבדה. אני מקנאה באנשים שהלך להם יותר בקלות. לפעמים נראה לי שלי יותר קשה מאחרים. שאני יותר מדי לבד, שקשה לי להקשיב. (באמת קשה לי להקשיב. אני מקשיבה בעיקר לעצמי.). המסלול שלי יותר קשה בגלל זה, אני מצליחה ללמוד רק מהטעויות של עצמי.

דברים מתחברים ודברים מתפרקים כל הזמן, כי ככה זה בחיים ובעולם הזה.

פגעתי בסינדי, ואני מאוד מצטערת על זה. זאת לא הפעם הראשונה שזה קורה. אנחנו יושבות ושופכות את הלב לכמה שעות בבית ונורא כיף. ואז למחרת היא באה לאסוף את הבת שלה ואני שקועה במשהו אחר ובקושי מדברת איתה ומשאירה את ממיע לדבר איתה. זה כל כך לא יפה. התנצלתי, אבל אני ממש לא מבינה למה אני עושה לה את זה. נכון, כשהיא באה הבנתי שאני יכולה לשלוח את הבנות לשיעור בלט וציור והתחלתי להתרוצץ איתן בבית, אבל עדיין, זה לא מצדיק. אפילו ממיע לא הבין.

כל מה שהציק לי מזגתי לפוסט הזה. והוא לקח ממני חלק מהכובד והמועקה. אני בדיוק באותו מקום מבחינת חוסר הוודאות, אבל מרגישה פחות כבד. פחות אבודה. שבוע טוב שיהיה.