אולי תנסי גם כתום?

אני רוצה לנקות את הכלוב של האוגר ולהחליף מים לדגים, וגם החול של החתול דורש החלפה.

אבל יום שבת בבוקר, ולרגע נדיר הילדים פינו את המחשב הגדול ובא לי לכתוב על השבוע הזה.

הדברים שאפשר לכתוב בבלוג.

יש דברים שאפשר ויש דברים שלא.זאת קצת בעיה, הסינון הזה, כי אז מה שעובר תופס נפח גדול יותר ממה שסונן ולפעמים מה שמסונן הוא מה שמנקר.

מנקר מנקר.

מה מנקר?

האמת היא שאני חושבת שהרבה יותר ממה שאני מתכוונת עובר. אני רואה את זה בתגובות שלכם. אנשים רגישים קולטים דברים שאני לא מודעת לזה שאני אומרת. זה חלק מהיופי של הדיאלוג פה. פתאום מוחזרים אלי חלקי עצמי שלא ראיתי, כמו לראות את עצמי במראה מאחור. אז ככה הגב שלי נראה, מעניין.

אתמול בבוקר הלכנו לבית הספר הנהדר של הילדים לחגוג את בוא האביב אני תמיד כל כך מתרגשת כשהם שרים. גם הפעם. להסתכל עליהם שרים בכזאת כוונה תמיד סוחט דמעה או שתיים.

אתמול בערב היו כאן שישה ילדים. שלושה חברים של הילדים נחתו אצלנו, חלקם בהזמנה חלקם בהפתעה. הילדים שיחקו ואני עבדתי על התוצאות מהשבוע. חלוקת עבודה מצויינת מבחינתי. ממיע היה במעבדה כי הוא התחיל מוקדם. עובר על ממיע משהו כואב. הוא מסתכל פנימה ומחפש תשובות ולא מוותר לעצמו. זה חשוב כל כך אבל מייסר. אני משתדלת להיות שם בשבילו, לשקף חלקים. עבודה פנימית היא אחת העבודות הכי קשות שיש.

המאמר התיאורטי ששלחתי לבד חזר עם הרבה תיקונים שעשיתי ועכשיו אני ממש אוהבת אותו. מתרגיל בחשבון הוא התבגר למאמר עם אמירה ומסר שיהיה רלוונטי להרבה אנשים. אני חושבת על האנשים שהשפיעו עליו הכי הרבה והם בעיקר ג' שותפי לחדר במעבדה, והשופטים. ההערות של השופטים היו נהדרות. ככה צריך לכתוב ביקורת. בלי טיפה של ארס, עם מספיק בהירות, רקע והצעות חיוניות שאני יכולה לקחת ולשנות את העבודה לגמרי. הודיתי להם בתודות. אשלח אותו בשבוע הבא.

חוות דעת אחת חזרה בהקשר למאמר הניסויי. היא היתה חיובית. הבוס כתב לי - זאת חוות דעת טובה ממדען בכיר ומאוד קשוח. שמחתי. תהיתי בלבי למה בדיוק שלחנו את המאמר לשופט הכי קשוח שהבוס יכל לחשוב עליו. יש דברים שלא אבין בקשר לבוס. אבל אני לא חושבת שהם קשורים אלי, הם קשורים אליו, לכן זה לא נורא אם לא אבין.

ג' חתם חוזה עם מכון מצויין בצד השני של ארה"ב. הוא יעזוב ביולי. ג.נ. יתראיין בעוד שבוע וחצי בשיקאגו. אני מחזיקה לו אצבעות. חתיכת דרך עברנו ביחד. אני לא יודעת איך הייתי מתמודדת עם הבוס בלי אחוות הלוחמים שהתגבשה לנו במרתף של קירכוף. מתחילה לראות את הסוף. כשהמאמרים יתקבלו, בתיקווה, גם אני אהיה בדרך החוצה. עוד לא כתבתי את הצעת המחקר אבל היא כבר מתגבשת בראש שלי כמה זמן. פרופסורית מקסימה מבאר שבע תבקר אותנו בשבוע הבא והיא רוצה להזמין אותי לכנס ביוני. אני מאוד רוצה לבוא, נראה מה היא יכולה להציע.

אחותי היקרה לי מאוד מאוד מאוד בת 46 היום. אנחנו ילדות גדולות. אני כל כך מתגעגעת אליה.

זאת התקופה הכי מעניינת ומלאה שעברתי בחיים. לא הייתי רוצה לחזור לשום תקופה אחרת. למרות הקושי והמאמצים והמרחק ממי שאני כל כך אוהבת, יש קירבה גדולה למי שאיתי, ועניין גדול מאוד ואמונה במה שאני עושה.

  זאת זוהר בשדה של הפרגים הכתומים משבוע שעבר.

אז אם נדמה את המרתף בו אני עובדת למנהרה, אני מתחילה לראות את האור בקצה, בכמה מובנים.

שבוע טוב שיהיה!

אני דואגת.

לגמור לתקן את המאמר התיאורטי.

להמשיך להתקדם בניסויים.

להמשיך לקרוא על סרטן מעיים.

לחכות לחוות הדעת על המאמר הניסויי.

לכתוב את הצעת המחקר.

להגיש בקשות לאוניברסיטאות.

להגיש גרנט למחקר ולהכין הרצאה.

פחות או יותר תוך חצי שנה.

 הדאגות האלו מעיבות עלי.

הגעגועים לאבא לא נחלשים עם הזמן, להיפך. המילה הטובה שלו, העניין שלו בכל דבר קטן שקורה לנו, לכתוב לו מכתבים, לקבל ממנו מכתבים, לשלוח לו תמונות שלנו. סקייפי בשבת. הוא חסר לי כל כך.

אני יותר עצובה ממה שהייתי רוצה להיות, ולפעמים אני חושבת שאולי אני לא ממש רוצה להיות שמחה. אולי זה נראה לי לא נכון להיות שמחה כשהוא לא כאן. אני יודעת שהוא היה מעדיף אותי תמיד שמחה. הוא אמר לבכות בבית הקברות ואחר כך ללכת הביתה ולספר עליו בדיחות.

אבל אני לא ממש מצליחה.

אבל אתמול הצלחתי.

אתמול נסענו כולנו לשמורת טבע של פרגים כתומים.

לשעה אחת היינו כולנו בשדות שאין להם סוף, מלאים פרגים כתומים. הילדים רצו בשבילים, ואנחנו רצנו איתם, ולשעה אחת הייתי ממש מאושרת. רואים את זה בתמונות שצילמנו. אני לא רק מאושרת, אני גם יפה. לפחות בעיני. :-)

לא היו בשדה דאגות, הן חזרו רק בדרך הביתה.

בשדה לא היו דאגות או צער או כאב.

היו פרגים, מרחב, חופש ושמחה.

אפילו היום, כשאני כאן במעבדה, ומיד אתחיל לעשות ניסוי, ולעבוד על המאמר, ואולי אתחיל לדאוג קצת,

אני זוכרת את אתמול וזה שלשעה אחת הייתי מאושרת, וזה מביא לי תקווה.

אני מתחילה לחשוב שאושר זה עניין של בחירה. עוד סעיף ברשימה -

להיות מאושרת.

לפני שגם זה ידאיג אותי, כי איך בדיוק להיות מאושרת? אני חושבת שיש דברים שצריך לעבור. כמו הכאב הזה. ואם כל שבוע, כל יום, יהיו לי כמה רגעים של אושר, ובסוף השבוע שעה, זאת התחלה מצויינת.

שבוע טוב שיהיה!

קראתי שרוצים להחזיר מדענים מצטיינים, קראתי את הטובקים, והרגשתי צורך להסביר כמה דברים. אני חושבת שיש הרבה אנשים שחושבים ומרגישים כמוני, אבל כמובן יש כאלו שלא. אז קחו את זה בחשבון.

*למי שבא מ-MSN - אני לא מדענית יורדת, אני מדענית גולה, בתיקווה, גלות זמנית.

אנחנו לא מוחות בורחים, אלא מוחות משולחים. כמעט ואי אפשר לקבל משרה באקדמיה בישראל בלי לבלות תקופה של השתלמות (קרי, פוסט-דוק) במעבדה מובילה בעולם. בדרך כלל בארה"ב, אבל גם במקומות אחרים. אני מאוד בעד השילוח, כי הוא נותן הזדמנות למדענים ישראלים לבלות כמה שנים במעבדה מצויינת שמובילה את התחום שלה, ללמוד את השיטות והגישה במעבדה הזאת ואם הכל מסתדר - ליבא את הידע והטכנולוגיה ארצה. האוניברסיטה שאני נמצאת בה למשל, מדהימה. למדתי כאן המון והפכתי למדענית יותר בשלה. השיטה כאן מעוררת השראה ואני מקווה שחלק ממנה אצליח ליבא לארץ. הבעיה היא לא בשילוח, אלא בחזרה ארצה. יש מעט מאוד משרות להרבה שמבקשים אותן.

שולחנו, אבל החזרה לא מובטחת. במהלך 10 השנים האחרונות נבלעו 800 תקנים באוניברסיטאות בישראל. זה אומר שיש 800 משרות פחות, זה אומר שמספר הרבה יותר קטן של מרצים צריכים ללמד את אותו מספר סטודנטים, כך שנשאר להם הרבה פחות זמן לבצע את המחקר שלהם. בנוסף, זה אומר שלאנשים כמוני ששולחו לפוסט-דוק יש פחות אופציות כשהם רוצים לחזור, כי יש פחות משרות. את זה הממשלה מנסה לתקן עכשיו עם ההשקעה הגדולה במכונים חדשים.

אנחנו רוצים לחזור כי אנחנו אוהבים את ישראל. אנחנו מתגעגעים למשפחה, לחברים ולחלקים שאנחנו אוהבים בתרבות ובמסורת הישראלית. אנחנו רוצים שהילדים שלנו יכירו את הישראליות וידברו עיברית ויחוו את החגים והחיבור למשפחה ולמסורת הישראלית.

אנחנו רוצים לחזור לא כי רע לנו כאן. הישראלים שמגיעים לכאן מצויינים. במעבדה שואלים אותי הרבה פעמים איך זה שישראלים כאלו חכמים. יש לישראלים שם טוב כאן. יש כאן הרבה יותר אוניברסיטאות לכן יותר סיכוי למצוא עבודה כמרצים. הממשלה האמריקאית מקצה יותר כסף למחקר מדעי מאשר הממשלה הישראלית. למען הצדק - יש לה יותר כסף, והוא מתחלק על יותר אנשים. אבל עדיין, ההקצאה למדע בארץ ביחס למשאבים, לא גבוהה. המשכורות כאן יותר גבוהות, אבל זאת לא הסיבה שאנשים נשארים כאן. אנשים נשארים בחו"ל בדרך כלל כי הם מקבלים משרה כאן ולא מקבלים משרה בארץ והם רוצים להמשיך לעשות מדע. יש שמקבלים הצעות גם בארץ וגם כאן ואז צריכים לבחור. יש אנשים שמקבלים הצעות ממקומות כמו הרוורד, קלטק או ייל, עם תקציבים ענקיים ואפשרויות לא מוגבלות. קשה להגיד למקומות כאלו לא, ובכל זאת יש כאלו שאומרים וחוזרים לארץ.

העתיד מתחיל ביסודי ובתיכון. יש לי שלושה ילדים שהם הדבר הכי חשוב לי. כאן שניים מהם לומדים ביסודי ציבורי שאין לי מילה אחרת לתאר אותו מאשר - נפלא. האוירה בבית הספר היא של כבוד הדדי וקבלה של השונה. מלמדים אותם בדרכים יצירתיות על תחום רחב של נושאים. הם גדלים ומקבלים ידע רחב, הם לומדים שהסקרנות שלהם היא נכס, הם לומדים לפתור קונפליקטים במילים ולא באלימות, ואני מרגישה בטוחה ושמחה כשאני שולחת אותם לבית הספר. אני מקבלת את הרושם שאין הרבה בתי ספר כאלו בארץ וזה מאוד מדאיג אותי. כמוח שרוצה לחזור השקעה בחינוך היסודי והתיכון היתה מעודדת אותי לחזור לא פחות מאשר השקעה באוניברסיטאות. העתיד מתחיל הכי מוקדם שאפשר. ההשקעה באוניברסיטאות (אני מקווה) תאפשר לי לחזור, ההשקעה בחינוך מוקדם תבטיח את עתיד המדינה.