אולי תנסי גם כתום?

אני עושה דברים אחרת עכשיו, ואני מוצאת את עצמי רועדת מפחד מול התוצאות של הניסויים שלי. דברים הם לא כמו שחשבתי, ואני שומעת את הקול של הבוס שלי בראש שלי מבקר אותי, יורד על האיכות של התמונות, אומר לי שאי אפשר להבין שום דבר ממה שעשיתי. מבקר את הלוגיקה של ההסתכלות שלי. איך אני יכולה ללמוד משהו מפגיעה בהתפתחות שקורית שעות אחרי ההפרעה שאני עושה? למה אני מנסה להבין קשר בין גנים שנפרדים אחד מהשני? מה אני רואה? מה הם עושים? למה אני חוקרת דווקא את המעגל הזה?

אני מפחדת לא לדעת. מפחדת להיות במקום ששואל ומחפש תשובות. מפחד להיות במקום לא בטוח ולא יודע. אלו הפחדים של הבוס, ורואים אותם בכל עבודה שהוא עושה, בדרך בה הוא מתייחס אלינו, בדרך בה הוא מתייחס למדע, והוא העביר את הפחדים שלו אלי. הפנמתי את הקול הכועס והתוקף שלו. עכשיו אני כועסת ותוקפת כלפי.

אני מנסה להרגיע אותי. לחבק אותי כשאני לא יודעת. להגיד לעצמי שבדרך הזאת אמצא את התשובות, שאני חייבת לא לדעת ולשאול כדי לדעת. אבל זה לא קל בכלל. אני עושה את הדברים שהוא מזלזל בהם (כי אני נוגעת בתופעות שהוא לא יודע להסביר ולא מנסה.). אני פוגעת בגן ומסתכלת מה קורה להתפתחות של העובר יומיים אחרי זה, כי רק אז רואים את האפקט. ההסתכלות הזאת מביאה לי רמזים לתפקיד של הגנים שאני עובדת עליהם הרבה יותר מכל האנליזות המדוייקות שאני עושה מחוץ לזה. (אנחנו לא מנסים למצוא תפקיד, רק קישוריות בין הגנים בתוך הרשת, אבל מה משנה הקישוריות אם היא לא מנסה להסביר תופעה ביולוגית?). הגנים שאני עובדת עליהם מגדירים תתי איזורים בתוך איזור שמתמיין כביכול לאותו סוג תא. כשפוגעים בגנים האלו ההתמיינות של התאים לא נפגעת, אבל התנועה וההתפתחות של איזורים אחרים של העובר נפגעת. התפקיד של הגנים האלו הוא לא בהתמיינות של האיזור בו הם מתבטאים אלא בתור מרכזי איתות שחשובים להתפתחות של טריטוריות ואיברים אחרים. זה מתקשר לתפקיד של הגנים האלו בחיות אחרות ולאבולוציה של איברים שמורכבים מכמה שכבות תאים שמתקשרות זו עם זו.

מי שעזר כנגדי בימים שכאלו הוא ממיע. כשאני מפחדת לעבור למקום בו אף אחד לא יהיה בתחום שלי אני מזכירה לעצמי שאת הקפיצות הגדולות בחשיבה ובכיוון ובהצגה של העבודה שלי עשיתי בזכות שיחות עם ממיע, וממיע יהיה איתי גם שם. אצל פרח הדובדבן, אקס אקסטימיסטית כתבה משהו מאוד נכון על הצלחה של קשר. היא כתבה שקשר לא נמדד בניצחיות שלו אלא בצמיחה שהוא מאפשר לבני הזוג. ממיע ואני זה לא קשר ענוג ומקסים שתמיד נעים לנו. אנחנו לא תמיד מוצאים את המילים הנכונות, או יודעים איך לתמוך. דברים הם לא חלקים ביננו. אבל אנחנו שם אחד בשביל השני, וכל הזמן דוחפים אותנו קדימה, גם כשהצמיחה כואבת. גם כשאני מגלה דברים שלא נעים לי לגלות על עצמי, איך שהוא, שהוא איתי בזה, הכל יותר אפשרי. אולי הריבים שלנו באים מתוך הקירבה והאהבה הגדולה הזאת, ההזדקקות. הם נורא כואבים כשהם קורים. אבל אני מרגישה איך אנחנו הולכים קדימה, ביחד, ומשתנים ולומדים. אני יודעת שהשינוי הזה שאני עוברת לא היה קורה בלעדיו. שהוא נותן לי אומץ ללכת בדרך שלי. אהבה זה לא דבר פשוט, אבל איזה דבר מהותי כן? אולי מים.

אני מגלה שכשאני מחזיקה את הרגש קצת יותר לפני שהוא הופך לכעס, אם אני מרשה לרגש להיות, אני מגלה שהוא עצב, או חרדה מפרידה, או געגוע, או בדידות.

ירדן נוסעת למחנה מדע במליבו, לחמישה ימים, עם בית הספר. היא בכיתה ה', מה הם חושבים לעצמם? האמהות שעברו את זה לפני אומרות שזאת היתה חוויה נפלאה לבנות, שהפכה אותן לבוגרות יותר והשפיעה עליהן לטובה. זאת נראית תוכנית נהדרת, אני מאוד מאוד אוהבת את המורה הנפלאה שלה, ירדן מאוד מתרגשת לקראת המחנה, ואני מנסה להרגיע את עצמי. האמהות האחרות אומרות שגם הן חששו ודאגו, אבל זה היה נהדר לבנות.

ממיע תכנן לקנות איתה נעלי הליכה, שק שינה ותרמיל, ואמר שהוא רק נוגע למעבדה לחמש דקות כדי להעביר זבובים. הוא חזר אחרי שעתיים, והשתדלתי שלא לכעוס. גם לי זה יכול לקרות, לתכנן משהו קצר ואז פתאום הוא מתארך. אז נהייתי עצובה, והוא חשש שאני עומדת לכעוס, והחזקתי את הרגש עוד טיפה איתי, ופתאום התחלתי לבכות, וגיליתי את העצב והחששות והתחושה שהיא גדלה ואולי היא כבר לא צריכה אותי ואת החששות והדאגה והעצבים שלי. את זה שאי אפשר לשלוט על הכל, כמה שאני רוצה.

אמרתי לה לארוז לפי הרשימה והיא והאחים שלה אספו בגדים וציוד כלי רחצה בהמון התלהבות. הם אמרו שגם הם רוצים ללכת איתה. גם אני.

עכשיו ממיע חזר עם שק שינה, תיק ענק עם גלגלים, נעלי הליכה, נעלי מים וכל מה שצריך לחמישה ימים של מחנה מדע.

היא נוסעת מחר, ואני מקווה שהיא תהנה.

הם גדלים, וגם אני, וגם אנחנו כמשפחה.

וזה טוב, אני חושבת, רק קצת מפחיד לפעמים.

גשם יורד בחוץ. אפור כאן היום.

עדיין לא קיבלתי תשובה רישמית (הזמנה). זה לא פשוט לחכות בלי לדעת. דברים עולים.

בחיים אני מתהלכת בין שני מסרים חזקים שקיבלתי בילדות. האחד הוא "להיות הכי טובה" במיוחד אם אני משתדלת (עדיף שזה יבוא בקלות, אבל אם אני משתדלת זה חייב להיות). השני הוא "ללכת על בטוח, לספק תוצאות". שני מסרים שאני לא יכולה לעמוד בהם גם מקצועית וגם אישית. אני לא יכולה להיות הכי טובה בללכת על בטוח. אני צריכה להעז, וגם זה, לא בטוח שיוביל להצלחה. ככה זה מדע, זאת המערכת. רוב האנשים לא מקבלים משרה.

ידעתי שזה קשה, לא הבנתי עד כמה ולא הבנתי מה צריך כדי להצליח. כי אין ספר או מתכון. יש התנסות והפתחות ושיעורים שצריך להיות מוכנים לקחת כדי ללמוד.

המחקר באוניברסיטאות מבוסס על עבודה של דוקטורנטים ופוסט-דוקטורנטים שרובם לא ימשיך להיות חוקר ראשי. בארה"ב נכון לעכשיו רק 15% מהדוקטורנטים במדעי החיים מקבלים בסופו של דבר משרה אקדמאית, מבחירה ולא מבחירה. גם כאלו שעושים מסלול מבטיח באוניברסיטאות הכי טובות. יש שוני בין המטרות של החוקרים הראשיים לבין הפוסט דוקטורנטים. החוקרים רוצים שהפוסטים יקדמו את המחקר שלהם והפוסטים רוצים למצוא משרה. כדי למצוא משרה הפוסט צריך להוכיח עבודה עצמאית שפורצת את גבולות המעבדה שהוא נמצא בה. יש חוקרים ראשיים שמאפשרים את זה, יש כאלו שפחות. הבוס שלי פחות, בהרבה מאוד דרכים.

האינטרקציה עם הבוס שלי דיברה ישירות לפחדים שלי, ושיתקה את היצירתיות והחשיבה שלי. יש אותו שנוהג כך, ויש אותי שהמבנה הנפשי שלי איפשר את זה.

לקחתי ספרים מהספריה על מסרים שאנחנו מקבלים מההורים שלנו שאנחנו מיישמים בחיים שלנו, כמו מלכודת עצמית לערך עצמי נמוך. על זה שכדי לשחרר את הילדים שלנו אנחנו צריכים לשחרר את עצמנו מהמסרים האלו. סינדי אמרה לי שהאמת תמיד באמצע, אני לא הכי טובה ואני לא כשלון. היה לי קשה לקבל את זה, אבל אני חושבת שהיא צודקת. הדרישה להיות הכי טובה, הדרישה ללכת על בטוח, שתיהן משתקות. שתיהן מובילות לתחושת כשלון וקיבעון וכליאה.

אני לא צריכה להיות מושלמת. אני לא חייבת להיות הכי טובה. אני יכולה להעז וללכת אחרי מה שאני חושבת. לא בטוח שזה יוביל להצלחה אבל לפחות זה יהיה מעניין.