אולי תנסי גם כתום?

זה מה שכתבתי אצל אקס-אקסטרימיסטית

"אני חושבת שזוגיות היא דבר מורכב וקשה לפעמים לראות אם היא נכונה או לא נכונה. לפעמים דווקא כשמתקרבים יותר, כשמדייקים יותר, נעשה יותר קשה, כי מגיע שינוי. לפחות אצלנו זה ככה בזמן האחרון. ככל שאנחנו מתקרבים ומדברים יותר על הדברים העמוקים, נעשה יותר קשה. אני מכריחה את עצמי להקשיב בלי להדוף מיד מה שנראה לי כמו פגיעה, כי אני לומדת. אני משתחררת מהגנות, ואני מרגישה חשופה בלעדיהן. לפעמים אני צריכה סימנים כדי לדעת שאנחנו הולכים למקום יותר מואר, כי השינוי הזה שקורה כל כך קשה לי. להפתח זה סופר קשה."

זה אולי מרכז כל הדברים שקורים לי בזמן האחרון, מה שקורה איתי ועם ממיע. בעקבות חיפוש העבודה בארץ, בעקבות ההתמודדות שלו עם המעבדה הסופר חזקה שהוא נמצא בה עכשיו, בעקבות הנסיון שלנו להיות הורים יותר טובים ובהמשך הרצון שלנו להיות יותר טובים לעצמנו. להיות קצת יותר מאושרים.

אנחנו מדברים באמת. אני מקשיבה. אני מחזיקה את עצמי להקשיב גם כשקשה לי לשמוע, לא תמיד מצליחה. לפעמים פוצעת אותנו בניסיונות ההדיפה וההתרחקות שלי. כאילו אני מפחדת מהקירבה הזאת, מהאמת. לשמוע איך אני נתפסת, אחרי שהיתה לי תחושה אבל פחדתי לדעת. לראות טעויות ופגיעה. לראות פנימה ולנסות לתקן.

ברור לגמרי שהילדים הרבה יותר מאושרים עכשיו. הם צוחקים וצוהלים ורגועים יותר. ברור שאנחנו יותר קרובים וברור גם הרגש שמחבר. חזק יותר מכל הניסיונות שלי לערער. לא הייתי לו מקום בטוח במשך שנים. לא הייתי לי מקום בטוח במשך שנים. לא נתתי לנו להיות מקום בטוח. כי פחדתי. גם עכשיו אני פוחדת, אבל קצת פחות. בדברים בהם היה לי הכי קל לשחרר השינוי מדהים לטובה. התקשורת שלנו לגבי העבודה, שלו ושלי מקדמת את שנינו לפרוץ מכשולים פנימיים ולהעז. הבית יותר קל לי. הילדים מאושרים יותר.

ביננו זה החלק הכי קשה, לתת לרגש לזרום, בלי לפחד. לסמוך עליו. לסמוך עלי. לבטוח. לא להאשים, אלא לבקש. לשאול כשאני מרגישה משהו לא טוב. לא לתקוף. זה הכי עמוק אצלי, הפחד מקירבה ומקשר. מי היה מאמין. להגיד עכשיו שאנחנו כנראה הולכים למקום יותר מואר.

 (למה אתם כאלו שקטים? זה משהו שאמרתי?)

דברים משתנים בזמן האחרון. הכל משתנה. אני לא מבינה את זה כל כך. אני מרגישה שהחיים דוהרים קדימה ואני מחזיקה במושכות ומנסה לכוון, אבל למעשה החיים מכוונים אותי יותר מאשר אני מכוונת אותם. אני לומדת. אני מקשיבה. אני מבינה. אני משנה, ודברים משתנים מאוד. כאילו שינוי קטן שאני עושה הופך לשינוי גדול. אני רוצה להיות אמא שהילדים שלה מוצאים בה משענת ובטחון. אני לא רוצה להיות אמא מצמיתה. כשאני הייתי ילדה הרגשתי חופשית באמת רק מחוץ לבית. תמיד העדפתי להיות רחוק מספיק מהבית, ולחזור לבקר. כשקשה לי, השיחות עם אמא שלי סוחטות אותי יותר מאשר נותנות לי אנרגיה. אני רוצה להיות אמא שהילדים שלה מתקשרים אליה כשקשה להם ומתחזקים. אבל כדי להיות אמא כזאת אני צריכה להלחיץ אותם פחות. ממיע אמר שהם צריכים להיות המרכז ולא המשימות סביבם. לא ה"להספיק לעשות שיעורים, להתרחץ ולאכול" אלא הם ומה שהם לומדים ומה שהם מבינים. וגם אנחנו. אני מסתובבת כל הזמן סביב הלהספיק. לעשות בזמן. לכוון למטרה. החיים שלי מאוד לחוצים בגלל זה, והרבה פעמים אני מפספסת דברים בעלי משמעות בדרך. אני מלחיצה אותם ואת ממיע, כי אני לחוצה. הייתי רוצה להיות לחוצה פחות. יותר משוחררת להקשיב ולראות את העיקר.

בעבודה זה אפילו יותר ברור. יש המון ניסויים שאפשר לעשות ואפשר ללכת לאיבוד בפרטים בקלות, ולהיות כל הזמן סביב הניסויים שמכוונים לעוד ניסויים דומים, שדורשים עוד זמן. אבל כדי לעשות מדע משמעותי צריך לדעת לקחת צעד אחורה ולחזור לשאלות ולשאול כל הזמן - האם הניסוי הזה, שאני יודעת לעשות היטב והוא חלק מהשיגרה שלי, הוא הניסוי הנכון כדי לענות על השאלה ששאלתי? האם הוא הדרך הנכונה להגיע לתשובה? ויותר מזה - לבחון את השאלות. האם השאלה ששאלתי משמעותית? האם התשובה תקדם אותי משמעותית קדימה ותאיר נקודות חשובות? כל כך קל ללכת לאיבוד בניסויים ולהגדיר את השאלות לפי התשובות שהניסויים שאני יודעת לעשות יכולות להביא. וזה לא מקדם באמת.

אני רוצה שהילדים ילמדו להתמודד עם משימות שעומדות בפניהם, שידעו ללמוד ולהסיק מסקנות, שידעו לבחור מה מתאים להם, שידעו להתאמץ כשדברים חשובים להם. אבל מה שאני עושה ברמה היומיומית הוא לבדוק שהם גמרו את כל הדפים שהיו צריכים לגמור למחר. לצעוק עליהם כשהם מעדיפים לשחק במקום לגמור את השיעורים. לכעוס עליהם כשהם מאבדים דפים או שוכחים ספרים בבית הספר. מה הם לומדים מכל הלחץ והכעס הזה? מה מקדם אותם להיות אנשים עם יכולת גבוהה להתמודד עם משימות מורכבות? מה נותן להם בטחון ביכולת שלהם להתמודד? מה עוזר להם לזהות את העיקר בתוך הטפל? הם לא לומדים לסמוך על עצמם כי אני מנהלת להם את הזמן ומכוונת אותם כל הזמן. הם לא לומדים מטעויות כי אני לא נותנת להם לעשות טעויות. אני מתקנת אותם לפני. אין להם מספיק מרחב להתנסות בעצמם.

בבקשה אל תגידו לי שאני קשה עם עצמי. אני מנסה לברר לעצמי עכשיו לאיפה ההתנהגות שלי מובילה את הילדים שלי. אני רוצה לתת להם מה שמאוד קשה לי לתת לעצמי, בין השאר בגלל שבעולם שבו גדלתי היה מעט מאוד מקום לשוליים, לכל מה שהוא מחוץ למטרה המיידית, היה מעט מאוד מרחב מעבר למה שצריך וחייב. עכשיו יש לי את ממיע. וזה לא קל, מי אמר שאהבה זה קל, אבל הוא עוזר לי לראות את הנקודות בהן אני מעבירה הלאה את הפחדים והכעסים בהם אני כלואה. אני רוצה להשתחרר מהפחדים והכעסים האלו כדי לתת לילדים שלי הכוונה יותר נכונה שתאפשר להם לחיות חיים מלאים ועשירים בהתנסויות ושיקול דעת. וגם לי. מוטב מאוחר מאשר אף פעם לא.

כמה פעמים התחלתי פוסט בימים האחרונים ולא הצלחתי להמשיך אותו. אני רוצה להוציא את המחשבות החוצה, אבל זה לא זורם. אני עובדת על הרצאה לכנס הקיפודים שיתקיים בסוף החודש. הפגישה הזאת, כל שנה וחצי, עם כל התחום, יותר מזכירה אירוע משפחתי מכנס מדעי. אני תמיד מתרגשת לקראת הכנס הזה והשנה אפילו עוד יותר. זאת השנה הראשונה שההרצאה שלי לא תהיה קשורה לגן שחקרתי בשנים האחרונות. אני אדבר על הפרוייקט החדש שהתחלתי לפני שנה וחצי בדיוק, בעיקבות רעיון שעלה לי בכנס הקודם. בחודשים האחרונים, בעצם, בחודש האחרון, התחלתי להרחיב את הניסוים שאני עושה ולנסות לענות על שאלות יותר שמקשרות את מה שאני עושה להתפתחות. זה גורם לי לשמחה גדולה והתרגשות וגם לחברים הקרובים של שתי אלו - הפחד והלחץ. הקולות של הבוס בראש שלי עדיין מציקים לי, כמו הפחדים של רון בהארי פוטר שההורקרסט מביאה לחיים: איך את יכולה להסתכל שלושה ימים אחרי ההפרעה וללמוד מזה על מה הגן שלך עושה? זאת אינפורמציה בוס, זאת אינפורמציה. נכון שאנחנו עדיין לא יכולים למצוא את כל החוטים ולהסביר את כל הדרך מהגן לתופעה, אבל זה לא אומר שאנחנו צריכים להתעלם מהתופעה ולא לשאוף להסביר אותה. אפילו אם התופעה היא עובר מעוות, איפה הוא מעוות, מתי הוא מעוות, זאת אינפורמציה. צריך להסתכל על העוברים כדי להבין את הביולוגיה. אין ניסויים יותר אלגנטיים מהניסויים בהם אני משנה את הסדר של כמה חומצות גרעין בדנא ורואה השפעה על ביטוי הגן. אבל כדי למצוא את חומצות הגרעין שמכילות את התשובה אני צריכה לעשות ניסויים פחות מדוייקים כדי לדעת מה השאלה.

בתוך כל זה ממיע מחזיק לי את היד ודוחף אותי קדימה. כבר כמה זמן שהוא הקוליגה הכי משמעותית במחקר שלי. אנחנו מדברים המון על הפרוייקט שלי ועל הפרוייקט שלו. מכירים כל פרט בניסוים ובלוגיקה. אני לומדת ממנו, הוא לומד ממני. ולפעמים אנחנו סתם מישהו להדהד ממנו מחשבות. עם הבוס שלי אני לא יכולה לדבר. הוא יבהל ויכעס ולא יבין למה אני הולכת מסביב. הניסיון שלי איתו נוראי, כשהדברים הם לא ברורים. רק כשיש תשובות ברורות אפשר לדבר איתו, לא כשיש בעיקר שאלות. החברה האחרים במעבדה עובדים ברמה אחרת, מניסוי לניסוי, מתוצאה לתוצאה. בדיוק כמו שאני הייתי לפני כמה חודשים. לפני הניעור שהנסיעה לארץ עשתה לי. יותר מהכל אני לומדת להקשיב לו. יש לי את הנטיה להדוף כל שאלה שלו שמכוונת אל מעבר לתחום המצומצם בו אני בטוחה. זה מפחיד אותי להרחיק לכת. אבל אני לומדת להקשיב, ולהתמודד עם הפחד. לחשוב רחב, לחשוב גדול. לא קל באופן כללי, ובטח לא במעבדה שלנו בה לחשוב רחב מותר רק אם זאת המחשבה של הבוס. לפעמים אני מסתכלת אחורה ולא מבינה איך החזקנו מעמד, ממיע ואני. הוא הציב בפני את האתגר הכי גדול שהיה לי בחיים, להתמודד עם הפחדים הכי עמוקים שלי וללמוד לבטוח. גם אני הייתי לו אתגר לא קטן. כל כך הרבה יותר טוב עכשיו, ועדין יש לפנינו דרך.

השבוע היתה חופשת אביב בבית הספר. הילדים הלכו למחנה אביב של העיריה. הם תמיד מתלוננים קשות, אבל כל החברים שלהם שם ואני חושבת בהם שהם נהנים למדי. היום הם ישבו בבית עם ממיע וראו סרטים ושיחקו משחקי מחשב ושח. (הם במוד שח עכשיו מאז החוג אליו הלכו בשבועות האחרונים.) יש בבית ריח של שמן זית ושום מהעוף ותפוחי האדמה שבתנור, הילדים רואים פוקימון במחשב, ואני כותבת פוסט, סוף סוף. יום שישי היום וזה מרגיש מוזר. אני רוצה להניח קצת ללחץ ולפחד, לפחות לסוף השבוע. אם רק היתה לי כבר הצעה רישמית ביד, הבטחה לחופש עתידי מהבוס, הייתי מרגישה הרבה יותר טוב. אבל הדברים האלו לוקחים הרבה זמן מסתבר. הרבה אנשים צריכים להסכים, הרבה ביורוקרטיה צריכה לעבוד. לפעמים צריך להאמין ולהיות אופטימים, במיוחד כשזה מרגיש נכון. במיוחד כשאביב עכשיו והכל פורח ויש ריח נפלא באויר. במיוחד שהיה לנו חופש שבוע משיעורי הבית. בחיים לא לקחתי שיעורי בית כל כך ברצינות כמו שאני לוקחת את שיעורי הבית של הילדים שלי. אולי גם כאן צריך לשחרר קצת.

סוף שבוע רגוע וטוב לכולנו, מחשבות טובות ואהבה.