אולי תנסי גם כתום?

לא רציתי לכתוב כנס עצוב, אז כתבתי רגוע. 

הצל של האיש שהעיב עלי כל כך הרבה שנים הצטמק ונעלם. הקהילה נראית כמו כדור שהאויר המורעל יצא ממנו. אין רעל, אבל אין גם אויר. ביום הראשון הייתי המומה מההרצאות. הרגשתי שקהילה הקיפודים קפאה מדעית ולא נמצאת במקום בו המדע קורה עכשיו. כשאני משווה לכנס שהיה בשנה שעברה בארץ - זה שמיים וארץ. נראה שחזית המדע עברה למקום אחר בשלוש השנים האחרונות, ואף אחד לא סיפר לקהילת הקיפודים על זה. אולי אני ראיתי יותר מדי מאמרי קיפודים והכל נשמע לי כבר אותו דבר, אבל היו מעט מאוד הרצאות חדשניות בכנס הזה, והרבה מאוד אנשים שנאבקים קשות על מימון וקיום והצעד הבא.

אני כל כך שמחה שחזרתי לארץ. כל כך שמחה בסביבה החדשה שלי. אני לא יודעת אם אצליח לפרוץ לי דרך חדשה ולהגיע לתובנות שאני מעוניינת בהן, אבל אני יודעת שאם הייתי נשארת כאן, לא היה לי סיכוי בכלל.

נקודות האור היו כמה הרצאות יפות ושונות מאנשים טובים, פידבק שקיבלתי על העבודה שלי ועזר לי לכוון את עצמי נכון יותר, רעיונות לשיתוף פעולה בנושאים שלא חשבתי עליהם שקשורים מאוד למה שאני עושה, וטיפים לעבודה ולהנחיה שקיבלתי מהקוליגות שלי. 

פעם הסתכלתי על הקהילה כהירככיה וכל הזמן בדקתי את המקום שלי. עכשיו ההיררכיה לא קיימת בעיני ונהניתי לדבר עם החוקרים הבכירים כמו עם הסטודנטים הצעירים. הרגשתי בנוח. פגעתי בסינדי ואני מצטערת על כך. אמרתי לה מה אני חושבת על ההרצאה שלה כולל נקודות ביקורת והיה לה מאוד קשה עם זה. היא לא הפסיקה לנסות לשנות את דעתי ולכעוס עלי שאני לא מתלהבת ממה שהיא עושה. אם הייתי יודעת שהיא תגיב ככה לא הייתי כל כך כנה איתה. אני מאוד אוהבת אותה ואיכפת לי ממנה ואני חושבת שהיא הולכת במסלול התרסקות בעוד היא חושבת שהיא במסלול שיגור לכוכבים. אני חושבת שאם תזהר יותר ותחשוב בצורה יותר פתוחה ועמוקה על המחקר שלה היא תצליח להמריא בצורה בטוחה, ואולי אפילו להגיע למסקנות מעניינות. אבל זה לא מחקר שיכול להגיע לכוכבים, לפחות אני לא רואה איך. אני חושבת שזה מה שהרגיז אותה, היא רצתה לשמוע אישור לתדמית שיש לה על עצמה ואני, גם כחברה שלה וגם כי זאת אני, לא רציתי לשקר לה. רציתי לעזור לה, אבל באופן ברור, היא לא קיבלה את מה שאמרתי בתור עזרה. הביקורת שלה על ההרצאה שלי היתה הכי חריפה ששמעתי, היא אמרה שהיא לא היתה מציגה במקומי. זה לא היה נעים לשמוע אבל קיבלתי את זה. הבנתי שכך היא מתנהלת ואני בוחרת לנהל את עצמי אחרת ולמרות שעשיתי טעויות בהצגת הדברים אני ממש לא מצטערת על זה שהצגתי את העבודה שלי עם מעט התוצאות שיש לנו. יכולתי להבין איך היא רואה את זה, ראיתי למה אני בחרתי להציג בצורה שהצגתי והצטערתי על הטעויות, אבל לא הצטערתי על הבחירה להציג. אני בכל מקרה לא כועסת עליה. רק על הכעס שלה כלפי.

בחרתי להציג את הדאטה החדשה שלנו בלי להראות את התוצאות של המאמר הקודם שמסבירים את הכיוונים שבחרנו. הטעות שלי היתה להניח שאנשים מכירים את המאמר הקודם למרות שלא הצגתי אותו אף פעם בכנס. זאת היתה טעות כפולה, גם לא לנצל את ההזדמנות להכיר לאנשים את העבודה היפה שעשינו וגם לא לתת רקע מספיק ברור כדי שיבינו למה בדקתי את הגנים האלו. ההרצאה היתה יכולה להיות יותר טובה אם לא הייתי מניחה הנחות והייתי מנסה לספר סיפור יותר שלם. אני מבינה למה טעיתי - הנחתי שאנשים מכירים את המאמר וחשבתי שהבוס לשעבר לא רוצה שאציג אותו, ויודעת ששתי ההנחות היו שגויות והטעות פגעה בהרצאה. האם אני חושבת שזה קריטי? לא. השיחות עם אנשים לפני ואחרי היו חשובות הרבה יותר מ15 דקות ההרצאה. המטרה שלי להזכיר לחברי לקהילה שאני כאן ולהציג להם את הכיוון שבחרתי הושגה בצורה טובה. בפעם הבאה אני מקווה שדברים ישתפרו.

חבל לי על מה שקרה עם סינדי. היא חברה יקרה וכל כך שמחתי שיש מישהי שאני יכולה לשאול ישירות לפידבק, וזה השפיע עלי להיות יותר ישירה עם אחרים. לא ציפיתי שהיא תגיב כך ואני מצטערת מאוד בדיעבד על זה שלא הייתי יותר זהירה. אני מקווה שהחברות שלנו תתגבר על זה. היא כל כך חכמה, אני מקווה שהיא תצליח לראות דרך הכאב שלה שאני רק השליח, והמסר שלי לא פוגעני אלא חברי...

מחר אני טסה הביתה סוף סוף לממיע ולילדים ולחיים הטובים שלנו ביחד. לוורוניקה אמרתי - לא משנה מה יהיה, את הדברים החשובים ביותר יש לנו, וזה מה שמייצב ומחזיק ומכוון ונותן משמעות לכל השאר.

בבוסטון, לקראת כנס הקיפודים, אחרי צעדה ברחובות בוסטון ופרץ קניות מתוכנן.

 נחמד לחזור. הכל נראה מוכר, לא כמו חוץ לארץ. העולם נהיה קצת דומה, גם שדה התעופה ברומא נראה בדיוק כמו כל שדה תעופה גנרי אחר, חוץ מהאיטלקית המתנגנת. מבינה למה לא יכולתי לחיות כאן לאורך זמן מלהסתכל על העדניות המושלמות שיש ברחובות הצדדים העשירים של בוסטון. סידורי פרחים מהונדסים ומתוכננים עד הפרט האחרון, מבחינת צבעים, סימטריה, ארכיטקטורה ואסטטיקה. כל כך נדהמתי ששאלתי אנשים אם העיריה דואגת לזה והם אמרו שזה פרטי. אז שאלתי - איך כולם כאלו גננים מחוננים? והם ענו שחברות גינון עושות את זה תמורת תשלום. השאיפה הזאת למושלמות, בכל מחיר בכל רמה, לא מתאימה לי, גורמת לי להרגיש כלואה וחנוקה. ממיע אהב את זה, אבל אני נחנקתי מזה. אי הסדר וחוסר השלמות הישראלים מאפשרים לי חופש מחשבתי וריגשי שלא היה אפשרי שם. אני מאוד שמחה לבקר, להעריך ולהנות מהיופי הזה, אבל שמחה שאלו לא חי.

יש WIFI חינם בכל מקום. זה דווקא נחמד. דיברתי בסקייפ עם הילדים ועם ממיע מתוך הפארק.

יותר מסודר, יותר נקי ויותר מובנה, אבל לאו דווקא יותר טוב, לפחות לא בשבילי.

לפעמים אני חושבת שאנשים מכבים לעצמם את הרגש עם הגיל, כדי שלא יכאב. בעיקר בתוך המשפחה. אני זוכרת את המורה שלי לפסנתר מספרת לי שבהתחלה היא היתה נעלבת מבעלה על כל צעד ושעל, אבל למדה עם הזמן לא להעלב ולהפגע פחות. אז לא הבנתי את התהליך הזה. הייתי צעירה ולא מנוסה באהבה ארוכת טווח. אנחנו מתעקשים להמשיך להרגיש. להמשיך להיות קרובים ואפילו להתקרב עוד. וזה כל כך כואב כשזה פוגע. ברור לי שהוא לא מתכוון וגם אני לא מתכוונת, ובכל זאת אנחנו יכולים ממש להחשיך את השמיים אחד של השני במילה אחת או טון לא במקום. מצד שני כשזה טוב, ובזמן האחרון בדרך כלל זה טוב, זה נפלא. אני שואלת את עצמי אם אפשר להעלים את רגעי הפגיעה. את הרגישות הגדולה הזאת לטון או למילה. האם אפשר להיות קרובים ואוהבים מבלי להעלב או להפגע. אני חושבת שאפשר לצמצם מתוך אהבה והיכרות את נקודות החיכוך אבל אי אפשר להעלים אותן. אולי אני טועה, התהליך שעברנו שינה אותי ואני חושבת שלטובה. אני מנחה, קוליגה ואמא יותר טובה בזכות מה שלמדתי מאיתנו. 

האוניברסיטה סגורה בחג הזה וסוף סוף לקחנו לנו חופש. בסדר היינו אצל אחותי ואחר כך נסענו לאחיו בנגב וטיילנו עם אחותו. הסדר היה מקסים וצובט את הלב. אני ואחותי בתפקיד הדודות שלי, אמונות על האוכל ועל השולחן, חברה של אחי על הכלים, וממיע בתפקיד אבא שלי, מנהל הסדר. אחרי הארוחה הכרחנו את הילדים להתנתק מהאלקטרוניקה וכולם שיחקו בחוץ בחצר הבית של אחותי. אמא שלי הגיעה ואני חושבת שהיא נהנתה. שימח אותי שהיא היתה שם ועוד יותר שימח שנהנתה. שלושת הילדים קראו מההגדה, מי היה חולם על זה לפני שנה שנתיים? בטיול נסענו לעין עבדת היפיפיה שאני חושבת שאני זוכרת מטיול שנתי מלפני הרבה הרבה שנים ולמחרת טילנו בנחל הבשור. יפה הנגב הפורח, יפה הארץ שלנו ויפים האנשים שהולכים בשביליה. אני מחפשת את הטוב באנשים ובארץ, כי לא קל לחיות כאן. יותר ויותר כועסת על הממשלות המתחלפות שלא באמת דואגות לעם הזה. יוקר המחיה הבלתי אפשרי הוא לא רע הכרחי. אם המדינה היתה מפשירה שטחים לבניה מחירי הדירות וההשכרה לא היו נוראים כל כך. אם הממשלה היתה מכריחה את התעשיינים להתחרות בצורה הוגנת ולוקחת פחות מיסים היה לנו הרבה יותר קל כאן. זאת מדינה עושקת יושביה, ויושביה חנוקים. זה מזכיר לי את התקופה שלפני המהפיכות החברתיות - של אצילים בעלי כח וכסף ושאר העם המשועבד להם. זה לא הוגן ברמות, ונעשה בחסות הדמוקרטיה, ואנחנו כל כך לחוצים לגמור את החודש שלאף אחד אין כח לעשות משהו בקשר לזה. זה יכול להיות אחרת. יש הרבה מאוד מדינות שאצלן זה אחרת, הממשלות עושות את זה כי הן יכולות, לא בגלל שאין להן ברירה. 

אנחנו כל כך ההורים שלי וכל כך לא. זה מפחיד אותי לפעמים, כשאני מרגישה במקום שלהם. הבית שלנו שאנחנו משקיעים בו ומטפחים אותו, העבודה, האחריות. לפעמים אני מרגישה שנגמר לי כל החופש לבדוק, לנסות, לטעות או להתחרט. שהחיים די סגורים עכשיו, הגענו וזה מה יש. עד כמה שזה נפלא ויותר ממה שחלמתי, זאת עדיין בחירה אחת, התחייבות להווה ועתיד מסויימים וויתור על הדרכים שלא הלכנו בהן. יכול להיות שמה שמפריע לי בזכרון ובהשוואה זה הערך שההורים שלי יחסו לחומר, בעוד שמערכת היחסים בינהם לא היתה טובה. אני זוכרת את השמחה במזנון החדש, בטלוויזיה, בפאר הקטן שנכנס לחיינו. כאילו זה מה שיעשה את ההבדל. אולי בגלל זה קשה לי עם רכישות לבית. אבל אני גם מרגישה שאצלנו זה שונה, שהאנשים שבמשפחה הם העיקר וכל השאר מסביב. כמו גם במעבדה עכשיו. האנשים במעבדה, המדע והדרך שאנחנו חולקים, ההתלהבות שלנו מהעשיה והגילוי התמיכה והחיזוק, הם העיקר, הם מה שחשוב לי ואני חושבת שהם כבר הצלחה גדולה.

זאת הדרך האחת שבחרנו בה, ואני מקווה שתתפצל ותסתעף ותהיה עשירה. בתוכה, אני חושבת, יש סוג של חסד, שמנחם על כל הדרכים שלא הלכנו בהן, ומבטיח שתמיד נתחדש בתוך המוכר. סוף שבוע נעים!

נ.ב. הציור שלה מהפוסט הקודם זכה במקום הראשון בתחרות. הייתי מאוד גאה בשופטים. :-)