אולי תנסי גם כתום?

וורוניקה ביקרה אותנו השבוע. כשהגעתי למעבדה היא זו שהדריכה אותי והכניסה אותי לעניינים. היא בדיוק התחילה לחפש משרה ולא היתה לה המון סבלנות, אבל בכל זאת נהינו חברות ואני מאוד מחבבת אותה. היא כבר ארבע שנים במעבדה משלה וחשבתי שהיא מתקדמת יפה. אבל, השיער שלה הלבין, והיא חיה בפחד ובלחץ. כשמתקבלים לאוניברסיטה זה למסלול לקביעות. זה אומר שחמש - שש שנים עובדים נורא קשה להקים מעבדה, לכתוב גרנטים ולהדריך סטודנטים, ולפרסם מאמרים, כדי שבסוף התקופה הזאת תשב הוועדה ותחליט לתת לך קביעות. קביעות זה משרה לכל החיים. הכוונה היא לתת לחוקר חופש לחקור מה שהוא רוצה איך שהוא רוצה בלי אילוצים. באוניברסיטה של וורוניקה מסלול הקביעות הוא בן 9 שנים. למעשה היא עדיין במבחן, והיא לחוצה. חוקר אחר במחלקה שלה עובד על קיפודים ורואה בה איום ויורד לחייה, אבל היא חוששת להעמיד אותו במקום כי היא מפחדת שהוא יפגע בקידום שלה. היא דורשת מהסטודנטים שלה להשאר מאוחר ולעבוד בסופי שבוע ועדיין לא מרוצה מהקצב שלהם.

היא לא היחידה או יוצאת דופן. הטירוף הזה, חוסר האיזון, הפחד, הוא חלק אינטגרלי מהחיים של הרבה חוקרים באוניברסיטאות בארה"ב. גם במקומות טובים מאוד וגם במקומות פחות טובים. אני חושבת שבארץ לאנשים יש קצת יותר חיים, יותר משפחה, יותר חברים, והחיים קצת יותר מאוזנים, פחות לחוצים. לא, לא אמרתי שפחות לחוץ בארץ, אבל לא ככה. בצורה אחרת. יש כאן לחץ למושלמות. אני לא מבינה את זה. גם בבית הספר של הילדים - יש לחץ על ההורים להיות מושלמים. אנחנו מקבלים דו"ח מסודר על כל המשימות של הילדים, שחלקן ברור שאין סיכוי לילד לעשות בעצמו. אנחנו צריכים לחתום על טפסים שאנחנו מודעים לדד ליין להגשה של פרוייקטים של הילדים מכיתה ד'. יש ציפיה מההורים להתנדב בכיתה ובכל מיני אירועי גיוס כספים לבית הספר. יש יריד שנקרא - FUN FAIR, שהוא ממש לא פן ולא פייר. ההורים נדרשים לבלות שעתיים בסוף השבוע בדוכן קליעה למטרה או משחקים אחרים, כדי לעזור בגיוס הכספים לבית הספר. כמו כן מגיעים הביתה המון פתקי הגרלה שהילדים אמורים למכור, ואם אין להורים כח, אז הם נדרשים לקנות את כל הכרטיסים. כל השנה הילדים עומלים קשה כדי ליצר יצירות אומנות מושלמות שאפשר יהיה להציג ביום הפתוח בסוף השנה. הימים הפתוחים האלו באמת מאוד מרגשים ומדהימים מבחינת העבודות של הילדים. אבל אני לפעמים תוהה אם לא היה מוטב לכולם אם היתה פחות מושלמות, יותר רגיעה, ויותר חופש לילדים לגדול כמו שהם ולקבל מטלות שהם יכולים לעשות וליצור בצורה יותר חופשית ולא מכוונת למושלמות. אנחנו לא חייבים לשתף פעולה עם המערכת, השנה די התעלמתי מכל הפניות של ההורים האחרים להתנדב ולמכור ולהשתתף בכל הפעילויות האלו כי הייתי עסוקה בחיפוש העבודה בארץ. למעשה, המושלמות הזאת - בעבודה ובבית, הדרישות הגבוהות כל כך בעבודה ובבית הספר של הילדים, מכוונות לזה שאחד מבני הזוג יקדיש את עצמו לעבודה, והשני יהיה (תהיה?) בבית (ובבית הספר!) עם הילדים.

אני בטוחה שגם בארץ אני אתלונן על כל מיני עוולות, ואני מחכה לזה בכליון עיניים. :-) אבל אני באמת חושבת שיש משהו לא בריא בתרבות הדרום קליפורנית שאני חיה בה. אני לא יודעת איך זה במקומות אחרים בארה"ב.

אני צריכה לקרוא לזוהר סיפור לפני השינה, אז לילה טוב וחלומות נעימים!

העתיד מתחיל להתקרב, השינוי. אני כבר רואה אותו מעבר לפינה. לחזור הביתה. להיות במרחק נסיעה מאמא שלי ומאחותי. באותו איזור זמן של המשפחה והחברות הישראליות שלי.

לעזוב את המעבדה הזאת, את האוניברסיטה הזאת, את השם של והמסורת של האוניברסיטה הזאת ולהקים מעבדה משלי.

אתמול לא הצלחתי להרדם. הספר שקראתי גרם לי לחשוב על אמא שלי ועל ממיע. על אהבה וקשר. על כמה זה לא פשוט להיות ביחד. באמת ביחד. על כמה מכשולים ופחדים צריך להתגבר כדי להושיט יד ולגעת, להיות קרובים. כמה שנים זה לקח. כמה שינויים. אחר כך חשבתי על ששת החודשים הקרובים. על שני הגרנטים שאני רוצה לכתוב, על המאמר, על הניסויים, על הקצב הכמעט בלתי אפשרי שהתחייבתי אליו בפני עצמי. אבל בלתי אפשרי זה אני, כבר די הרבה זמן. יש מעברים שהם קפיצת מדרגה, שיש בהם חוסר רציפות שצריך לדלג עליו, כמו לקפוץ מעל בור ולקוות לנחות בשלום בצד השני. לקוות שהצד השני יתאים לנו. למה שאנחנו רוצים. מאוד קשה לעשות מדע טוב. עוד יותר קשה לעשות מדע טוב ולהנות מזה ולשמור  על שקט נפשי. ואולי זה המעבר הזה שמסתמן, הקפיצה, התהליך הלא רציף שהופך את החיים לתובעניים יותר כרגע. אולי אחרי שנלך איזו כברת דרך בצד השני דברים יכנסו למסלול יותר רגוע, יותר שליו. אולי. אבל עכשיו אני כאן, בצד הזה של הגשר, חושבת איך לבנות אותו בטוח, שיעביר אותי הכי קרוב למקום בו אצטרך לקפוץ.

הם מאוד נחמדים, בשני המקומות. אבל אני יכולה ללכת רק למקום אחד. בבטן כבר בחרתי, אבל כל שאר הגוף צריך להסתגל. להרגיש נוח עם הבחירה.

היינו בדיסנילנד ביום ראשון. שש וחצי שנים אנחנו כאן ועוד לא היינו בדיסנילנד. ממיע הבין שזה יהיה בלתי נסלח מבחינת הילדים לגור שש וחצי שנים בדרום קליפורניה בלי לבקר בדיסנילנד, אז עשינו מנוי, כדי שנוכל לחזור מתי שנרצה (חוץ משבתות ויולי וחצי אוגוסט, הם לא פריירים.). פחדתי ללכת לשם כי ידעתי שפעם המקום הזה היה מקסים אותי וחששתי שעכשיו כבר לא. צדקתי. היה כיף, במיוחד ברכבות ההרים ובמטהורן, אבל לא היה קסום. לא היה מרגש. סתם כיף. הרגשתי שאיבדתי משהו, את התחושה שהכל אפשרי, את ההתרגשות. בדרך הביתה חשבתי על זה עוד קצת ונראה לי שמה שאיבדתי זה את היכולת להתלהב ממקסמי שווא מסחריים, ואולי לא נורא שאיבדתי את זה אם אני עדיין מסוגלת להנות מאוד מהדבר עצמו, כמו המשפחה שלי, ורכבות ההרים, ואם אני מוצאת קסם דווקא בסתם ערב על הדשא ליד טרמפולינה בלי אלפי אנשים מסביב. אולי האפשרויות שאיבדתי וההצטמצמות של הדרך לשביל מסויים, לא כל כך נוראיות. תמיד, לא משנה איפה הראש שלנו, הגוף נמצא בשביל אחד, ואולי דווקא טוב שגם הראש והלב שלי יהיו בשביל הזה, בו אני נמצאת. אולי  בכלל האושר והעושר (נו טוב, לפחות הלא עוני. :-)) הם כאן, וזה הזמן שאין לי שגורם לי לא לשים אליהם לב. הלחץ הזה, הפוקוס בהתקדמות לשלב הבא, בלעשות את מה שצריך. בלממש את הפוטנציאל. אני מממשת את הפוטנציאל המחשבתי והיצירתי שלי, קצת על חשבון הפוטנציאל שלי להנות מהרגע הזה.

יש כל כך הרבה דברים מרגשים ברגע הזה שאולי אני פשוט קצת מפחדת. המחקר עצמו מעולם לא היה מרגש יותר, מבחינת שאלות, דרכים, שיטות וכיוונים. בכל ניסוי שעשיתי בחודשיים האחרונים ובניסויים שאני מתכננת לשבועות הקרובים - בכל ניסוי היתה שאלה מרגשת שבדקתי, בכל ניסוי היה חידוש שלא העזתי לעשות לפני. אני קוראת יותר ויש לי רעיונות מאוד מרגשים לגבי הקשר בין מה שאני רואה במערכת הפשוטה של עובר קיפוד הים לבין התפתחות זרועות בעוברים של בעלי חוליות. עובר קיפוד הים מתחיל בתור כדור שמקבל צורה מאורכת על ידי אינטרקציה בין הרקמות. גם הזרועות שלנו מתחילות כמו כדור שמתנפח ומקבל צורה של יד, עם שלד ושרירים, על ידי אינטרקציה בין הרקמות המתהוות. האינטרקציה הזאת מתווכת על ידי אותן מולוקולות שמתווכות את האינטרקציה בעובר קיפוד הים. יכול להיות שהתוכנית הגנטית הפשוטה שמבקרת את ההתפתחות הגוף של עובר קיפוד הים עברה אבולוציה והופעלה עם שינויים ומורכבות גדולה יותר כדי לבנות ידיים, או כנפיים או סנפירים בבעלי חוליות. זה מפיל אותי מהכיסא רק לחשוב על זה, ובטח שלהציע על זה גרנטים ולבנות תוכנית מחקר, אבל זה מה שאני עושה עכשיו. זה דורש אומץ. אומץ להציע את הקשר, אומץ לבנות תוכנית מחקר שתבדוק את הקשר בעזרת ניסויים בקיפוד הים (שאני מכירה היטב) ובדג שאני בקושי יודעת לעבוד עליו. למה אני מעזה לכתוב על זה בבלוג? כי אני לא חושבת שהרבה אנשים יכולים לבדוק את זה כמוני. כי במעבדה של הבוס שאני כל כך כועסת עליו, בתוך הסבל, קיבלתי כלים ניסויים ומחשבתיים שיאפשרו לי לבדוק את הרעיון הזה בפועל. ואם יש מקוראי הבלוג שרוצה לעבוד על זה, תכתוב אלי, נעבוד ביחד! :-) אני צריכה סטודנטים ומשתפי פעולה. זה רק יעזור.

נדמה לי שהמקום בו בחרתי בבטן, למרות שהוא אולי הכי שונה שיש מהמקום בו אני נמצאת עכשיו, למרות שהוא לא מה שקיוויתי אליו בתחילת החיפוש, אולי מתאים למי שאני רוצה להיות. לחיים שאני רוצה לחיות. אני רוצה לעשות מדע מצויין ולחיות טוב ולהיות נוכחת בחיים של הילדים שלי. יכול להיות שדווקא שם זה יהיה אפשרי ואולי אפשר קצת להרפות מהפחד ולסמוך על הרכבת שתיקח אותי נכון. בדיסנילנד המתקנים הכי מפחידים היו לי הכי כייפים. אולי נעשיתי אמיצה בלי לשים לב.

אתמול בערב חזרנו לאוניברסיטה כי ממיע לא הספיק לגמור את הניסוי. היה הרבה אוכל במקרר של המעבדה, שאריות מסיבת יום ההולדת של ג'יין, אז הילדים אכלו בחדר הקפה וציירו על הלוח. נשארה גם בירה וזר פרחים מאוד יפה שהבנות נתנו לי. הן קנו כמה זרים וחילקו אותן בטוב טעם לוואזות קטנות. אירוסים, וורדים ויקינטון לבן, או משהו שנראה כמו יקינטון לבן. המסיבה היתה מאוד נעימה. בחצר שליד הבניין, עם אוכל טעים והאנשים אני אוהבת מהמעבדה. האנשים שאני פחות אוהבת ישבו בשולחן אחד סביב הבוס, שהוא האיש שאני הכי פחות אוהבת במעבדה. אנדי קרא לג'יין שיר, וכולנו שרנו לה יום הולדת שמח. היא כבר 40 שנה במעבדה, עם הבוס. אני לא יכולה לדמיין חיים כאלו. הוא המניפולטור הכי גדול שאני מכירה. הוא מזהה בדיוק את איזורי חוסר הבטחון של כל אחד ומכוון לשם כדי להשיג שליטה. הוא מאיים ומפחיד במרומז ובמפורש ופועל בגלוי ולא בגלוי כדי שדברים יהיו בדיוק כמו שהוא רוצה אותם, תוך כדי פגיעה בכל מי שמאיים עליו, או שנראה לבוס שיש בו פוטנציאל לאיים. כולם חושבים שאני אמיצה ואומרת מה שאני חושבת. כולם חושבים שאני חזקה ועומדת מולו. האמת היא שאני לא מרגישה חזקה בכלל ובטח שלא אמיצה. אני לא אומרת לו את כל הדברים האלו כי אני יודעת שזה יפגע בי. שכרגע יש לו כח עצום עלי. אני כל הזמן מחשבת את המילים שלי מולו כדי להמשיך לעשות את המחקר שאני מאמינה בו. אני יודעת שהוא יפסול כל ניסוי שאציא מראש ולכן מספרת לו רק על התוצאות בדיעבד. במיוחד אם אלו ניסויים להרחבת היריעה של העבודה שלי, אני מספרת רק בדיעבד. אסור לתכנן מולו כי הוא יקטול ויפסול. זה הטבע שלו - להקטין ולצמצם. אני חיה בפחד ומרגישה שאני צריכה להסתיר את המחשבות שלי מפניו. האופק שמתחיל להכיל מעבדה משלי במרחק בטוח ממנו מתחיל להסתמן. חופש, משהו שלא הצלחתי אפילו לדמיין בשנים האחרונות, מתחיל להראות אפשרי. ואני רואה כמה אני חיה בפחד כאן. כמה הצל שלו מרחף מעלי במעבדה, כשאני מתכננת ניסויים שלא אמרתי לו שאעשה. כשאני חושבת על המאמר שארצה לכתוב. המאמר האחרון שלי איתו. אני יודעת שהכתיבה לא תהיה קלה. לא הכתיבה עצמה, אני אוהבת לכתוב והסיפור כבר יושב לי בראש, ההתמודדות איתו תהיה קשה. אבל זה המאמר האחרון ואחריו אצא לחופשי. הוא יורה כדי להרוג גם באנשים שיצאו מהמעבדה. הוא פרסם עכשיו מאמר בעיתון הכי שיש וכתב שם שתוצאה של השותף שלי לשעבר לחדר לא נכונה. הניסוי שהבוס פרסם כל כך גרוע שאני לא רואה שום סיבה אחרת להתעקש לפרסם אותו חוץ מאשר לפגוע בשותף שלי לשעבר שהעז להגיד לו בגלוי שהוא הורג אותנו באלף חתכים. כל חתך לא קטלני, אבל ביחד הם הורגים.

אקס-אקסטרימיסטית כותבת שזוגיות היא טרור. אני חושבת שזה מאוד תלוי בבן הזוג. הבוס שלי הוא טרוריסט. אני חושבת שאחד הדברים שאצטרך ללמוד לחיות איתו הוא זה שהייתי תחת טרור שכזה שבע שנים ולא יריתי חזרה. בהתחלה עוד אמרתי מה אני חושבת כי לא הבנתי מה עומד מולי, ואז בחתך ה-500 הבנתי שזה לא ממש הגיוני מה שקורה. לאט לאט נפקחו לי העיניים וככל שנפקחו לי העיניים נאלם לי הקול. הלך ונאלם ואני הלכתי ונעלמתי. הרגשתי חסרת אונים. זאת גם הרגשה נוראית. חוסר אונים. את יודעת שהורגים אותך ואת מרגישה שאת לא יכולה לעשות כלום כדי להגן על עצמך. לא יכלתי לעבור מעבדה כי אני אוהבת מאוד את מה שאני עושה וכבר עשיתי כל כך הרבה. השהות שלי בארה"ב תלויה בו, כי אני על ויזה. החיים שלי כאן תלויים ברצון הטוב שלו, ואין דבר כזה, הרצון שלו לא טוב. כמו אישה מוכה שמרגישה שהיא תלויה בבעל האלים שלה. המלחמות שלא נגמרות על כל פסיק. לדעת מראש שהוא לא יסכים לכל בקשה ולחשוב איך בכל זאת להשיג את הדברים שאני רוצה. הרגשת חוסר אונים וחוסר שליטה. עם כל זה פרסמתי איתו שישה מאמרים ולבד שניים. בזה אני מאוד גאה. את המאמרים שפירסמתי איתו אני מאוד אוהבת ואת המאמרים שפרסמתי לבד אני אוהבת גם. הלוטוס הכי יפה צומח בביצה הכי עמוקה. כמה מהמאמרים שכתבתי איתו הם הכי יפים שכתבתי אי פעם, כי למרות ואולי בגלל המלחמה יש בהם חותמת ברורה שלי, וחותמת של מה שגאוני בו. המאמרים שלי איתו יותר טובים מהמאמרים שלי בלעדיו, אבל אני מקווה שזה ישתנה בעתיד. הוא לא האיש היחיד החכם בעולם, יש עוד אנשים שאני יכולה לעבוד איתם ולהשתפר בעזרתם.

אנשים שעזבו את המעבדה מדברים על תקופת ההחלמה וההתאוששות. אני רוצה לשאול אותם על זה. מה קורה בתקופה הזאת, ממה צריך להשתחרר. מה קורה אחרי שמשתחררים. הוא נלחם במי שעוזב ונשאר בתחום, במיוחד במי שנשאר בארה"ב. החזרה שלי לישראל נותנת לי סיכוי להצליח. במיוחד אם אשלב עבודה על דגים.

בכלל התחלתי את הפוסט הזה כדי לספר על אתמול בערב. אחרי שאכלנו הלכנו לדשא. היתה שם טרמפולינה ענקית וארגז מלא בספוג שנשארו מיום סטודנטים. הילדים קפצו על הטרמפולינה ועל הספוגים ואני וממיע ישבנו והסתכלנו עליהם. היה ערב אביב נעים, עם ריח של דשא ששיחקו בו המון ביום. על הדשא נשארו כדורים ועפיפונים. באולם הגדול היתה הרצאה על איפיון פעילות מוחית של סוציופטים מול אנשים שיכולים לחוש אמפטיה (יש הבדל). באולם השני היה קונצרט עם המקהלה של האוניברסיטה. היתה חוברת של תרגום של השירים שהמקהלה שרה. אחד השירים הקסים אותי לגמרי. הנה התרגום החופשי שלי לתרגום האנגלי מטמילית:

"מיליוני אנשים רצים ורצים, מחפשים כל הזמן, מתייאשים ומתים תוך כדי חיפוש האור שבתוכם."

Untold millions of people run adn run, constantly seeking, grow desperate and die looking for the light that is within them

חשבתי על זה שהחיים שלי בחודשים האחרונים כל כך מכוונים למטרה. כל דקה בהם מחושבת. לעשות ניסוי. לכתוב הצעת מחקר. לשלוח מכתב. לבקש בקשה. לעשות ניסוי. לעשות המון ניסויים במקביל תוך ניצול מקסימלי של הזמן, לקרוא כדי לקבל רעיונות למחקר, לכתוב את הרעיונות לגבש את המאמר. ובבית - עם הילדים. להיות ולראות אותם. להיות שם בשבילם. הכל מכוון מטרה. הזמן מחושב לניצול מקסימלי. והנה אנשים שרים שירים יפים ושומעים הרצאות וחיים והערב כל כך יפה, והזמן הזה, אפשר לעשות בו גם דברים חסרי מטרה לחלוטין. סתם לחוות את הרגע בלי לחשב את הזמן ואת הניצול הנכון שלו. סתם להיות, כי אחרת זה באמת בזבוז. :-)

מחר אנחנו נוסעים לדיסנילנד.