אולי תנסי גם כתום?

בתוך כל הבלאגן הריגשי והנפשי של פחדים, חששות, ספקות התרגשות ואבל על העזיבה הקרובה, הצלחתי לאבד ולמצוא את ממיע מחדש. לפעמים אני מרגישה כמו ההוא שאמר - תנו לי נקודת אחיזה וארים את כדור הארץ*. כל מה שאני צריכה להרגיש כדי לגרום לדברים לקרות הוא שאני יכולה. תנאי הכרחי ומספיק. כשאני חרדה אני חושבת שאני אכשל, ומתוך זה מאוד קשה להצליח. כל מה שאני צריכה כדי להרגיש שאני יכולה הוא לפרק את המשימה שעומדת בפני לחלקים ברי ביצוע. אני נופלת כשהמשימה בלתי אפשרית ולא מוגדרת היטב. למשל, כשאני חושבת - איך לעזאזל אצליח להיות כמו המנחה של ממיע**? התשובה הפשוטה היא - אני לא אצליח. הסיבה - אני לא יכולה להיות מישהו אחר מלבד עצמי. הפתרון - לנסות להצליח לעשות מה שאני אוהבת ומאמינה בו ולבנות מעבדה שתהיה מקום בו אנשים נהנים לעשות מדע ולהעז וצומחים ומשתפים פעולה. אני לא צריכה להיות כמו הבוס שלי או כמו הבוס של ממיע או כמו האנשים כאן, כי אני לא אהיה כאן, אני אהיה במקום שהרבה יותר מתאים לי. סוזן שוב הצליחה להזכיר לי מי אני ומי ממיע ומה אנחנו יודעים לעשות ביחד. הזכירה לי איפה הלב שלי ומאיפה אני פועלת. היא הזהירה אותי שעוד יהיה הרבה פחד ויהיה גם אבל על העזיבה. היא אישה מדהימה הסוזן הזאת. היא אמרה שלריב בגלל שהולכים מאוחר לדיסנילנד*** זה הרבה יותר טוב מלריב בגלל שלא מוצאים מקום עבודה. ממיע אמר שאני תמיד כועסת על מה שהיה ולא מנסה לראות איך לשפר דברים בעתיד. הוא צודק. אז ביקשתי ממנו שיבוא לישון כל לילה ב-11 ולא יביא יותר עבודה הביתה. אתמול היה טוב****.

מה שאני מנסה להגיד בצורה מאוד מבולבלת, זה כל מה שאני צריכה כדי להצליח להיות אני זה להאמין בי ולאהוב את ממיע שאוהב אותי ומאמין בי. "בעולם מושלם", סוזן אמרה, "היית יכולה להגיד לו שאת הולכת לאיבוד ואת צריכה אותו וקשה לך שהוא כל כך עסוק בעבודה שלו." ("למה באמת לא אמרת לי?", שאל ממיע כשסיפרתי לו מה סוזן אמרה. "אני רוצה להיות איתך כשקשה לך.") "אבל מה שקרה הוא שהכל הצטבר אצלך והתפרץ עליו. אולי בפעם הבאה פשוט תגידי לו כשזה קורה.". אני חושבת שרציתי להתחשב בלחץ שיש לו בעבודה מול הבוס המבריק שלו. אני כל כך שמחה שהוא מצליח ותורם ומוערך. אבל בדיוק בזמן בו הוא התכונן לפגישה עם הבוס אני הלכתי לאיבוד בתוך ספקות איומים ביכולת שלי ובתוך העצב על העזיבה של מה שבנינו כאן. והייתי צריכה אותו איתי. בפעם הבאה פשוט אגיד לו. אוקי?

*ההוא היה ארכימדס והתרגום מיוונית מויקידפיה אומר: "תנו לי נקודת משען ואניף את העולם". ארכימדס דיבר על משען ואני מדברת על אחיזה. מעניין.

** המנחה של ממיע הוא אחד האנשים הכי מבריקים שפגשתי כאן. יש לו כשרון לתרגם את היכולות האיטלקטואליות שלו לדרכים מעשיות לענות על שאלות שנראות בלתי אפשריות, עד שהוא מפצח אותן.

*** הפעם הלכנו לפארק: California Adventrure", חבל על הזמן. אני כבר רוצה לחזור לשם.

**** כשהייתי צעירה לא ממש התחברתי לשלמה ארצי. עכשיו השירים שלו הם כמו חבר ילדות, מוכרים ומנחמים. את השיר "ירח" הוא כתב ממש בשבילי:

 וזכרוני הראשון אם יופייך אינו מטעה אותי,
משליך גיטרה ואבי עלי צורח,
ואימי אומרת "זה החוטא שלי",
ולוקחת אותי לטיול מנחם מול ירח.
וזכרוני השני, אם עינייך אינן מטעות אותי,
עוזב את הבית אל סיכוני הזמן,
כששאלתי אותך "האם תהיי לי לעולמים?"
ענית: "תביט לירח שם יש כבר אדם".
ואחרי שנה שכרנו חדר מול ירח,
מתחיל לנגן בבר קודר ברחוב המסגר.
והם צרחו "תורידו ת'נמוך עם הטוקסידו".
ורק אחד אמר:"ילד ילד עוד תוריד את הירח בשבילם".

היתה תקופה כזו שהאושר בא בזעם,
צחקנו מהכל, שרפנו את מה שבא ליד,
לא נשאר לנו אלא לחבק את הצער,
להגיד "אתמול היה טוב ויהיה גם מחר".
אתמול היה טוב, אתמול היה טוב,
אתמול היה טוב, ויהיה גם מחר.

קשה לי להתרכז, כי יופייך עוד מהמם אותי,
קשה להגיד חבל או לומר אולי.
במקום זה אני רוקד וצועק לירח: "רד".
ומאשים את העולם בכאבי.
לפעמים אני שוכח, איך התחלתי מול ירח,
כשאתה שוכח כן, כן, אתה מסכן
יש גשם בשמיים אין ירח בינתיים,
וכשיצא נלך ביחד עד שנעלם.

היתה תקופה כזו שהאושר בא בזעם,
צחקנו מהכל, שרפנו את מה שבא ליד,
לא נשאר לנו אלא לחבק את הצער,
להגיד "אתמול היה טוב ויהיה גם מחר".
אתמול היה טוב, אתמול היה טוב,
אתמול היה טוב, ויהיה גם מחר.

חשבתי שיהיה לי עצוב לעזוב את המעבדה, את האוניברסיטה, את הרחובות המטופחים. כאילו אני לא מכירה את עצמי. אין לי בעיה עם המעבדה, אין לי בעיה עם האוניברסיטה, ועם קצת ליכלוך אני יכולה להסתדר. זה האנשים, החברים, המורים של הילדים שלעזוב אותם שובר לי את הלב. אולי כי מכל הזמניות הידועה מראש של העבודה במעבדה, כל התחרותיות היומיומית באינטרקציה עם הקוליגות כאן, הטרור שהבוס משליט, לא באמת נקשרתי למעבדה הזאת. אני אפילו שמחה לעזוב והעתיד נראה מבטיח.

אבל הילדים נטעו פה שורשים ומצאו חברים עם הורים שאני אוהבת, ומורים מקסימים שעזרו לי לראות את הילדים ואת עצמי באור אחר. אני כל כך אוהבת את העיר הקטנה בה אנחנו חיים. זאת הילדות של הילדים שלי שאני חיה דרכם. הקסם והגילוי והשמחה והעצב, ההצלחות והכשלונות והלמידה והצמיחה. בית הספר המקסים שלהם, עם המסגרת של אחר הצהרים בה שלושתם ביחד עם החברים שלהם, וכולם חברים של כולם, כמו סוג של משפחה חליפית. הטיולים שלנו כאן, הקמפינג, דיסנילנד, כל מה שעבר עלינו כאן בתור משפחה. אי אפשר לקחת את זה לארץ, זה נשאר כאן ובתמונות ובזכרונות.

ביום האחרון לבית הספר שגיא העריך הכי קרוב את מספר הממתקים בצנצנת וזכה בה וזה מאוד שימח אותו. ביום ראשון חגגנו את יום ההולדת שלו עם שלושת החברים הכי טובים שלו. היו קרבות עם בלונים מלאים במים, קרב חרבות, חפש את המטמון ששגיא החביא בביצים מפלסטיק וירדן כתבה רמזים ופיזרה בכל הבית, עוגת יומולדת, פיניאטה ומשחק בחול בפארק. כל מה שהוא תכנן. זה היה יום מושלם ושגיא בכה כשהוא נגמר. הוא ביקש שנישאר פה עוד שנה כדי שיכול לחגוג פה עוד יום הולדת עם כל החברים שלו. ירדן אמרה שהם יבואו לבקר בארץ אבל הוא אמר שהם לא יבואו שוב ביחד. אמרתי לו שזה טוב שהוא עצוב כי זה אומר לי שהוא מבין שזה לא יהיה קל לעזוב. אמרתי לו שזה יהיה קשה, אבל אחרי כמה זמן שוב יהיה טוב. שאם יכול להיות לו כל כך טוב פה, בסופו של דבר יהיה לו טוב גם שם.

הלוואי והייתי מרגישה כל כך בטוחה בזה לגבי כולנו. כי לי אישית נשבר הלב כרגע על מה שאנחנו עוזבים. אין לי ספק בקשר לנכונות של מעבר ולמקום הנכון בשבילנו. אני יודעת שאנחנו צריכים לחזור ועכשיו זה הזמן הכי נכון לחזור. אבל כל הזמן הסתכלתי קדימה אל ההמשך והמחר, ועכשיו, סיום בית הספר המחיש לי שאנחנו עוזבים מקום שאני מאוד אוהבת, שגדלנו בו כמשפחה וכאנשים, מקום שאהבתי וצמחתי בו. וזה עצוב.

Happy Birthday! Ugh!

It's my Brithday! Ugh!

Pain and sorrow fill the air,

People dying everywhere, but,

it's my birthday, so Happy brithday!

אני מתה על השיר הזה. כזאת אני.

אני בת 42 היום ואני מבסוטית מאוד. בבוקר התקשר לדבר עם ממיע ראש המעבדה לעתיד שלו, בישראל. הוא נשמע ממש נחמד והוא עובד על דברים מעניין ויש התאמה מושלמת עם הרקע ותחומי העיניין של ממיע. הכל מתקדם למקום טוב יותר עבורנו, כך זה נראה. כל אדם שאני בקשר איתו מהאוניברסיטה החדשה שלי מלא רצון לעזור מכל הלב. זה כל כך שונה ממה שהתרגלתי אליו כאן! מרגיש כמו בית חדש ממש מעכשיו. כמו ריח של משהו טוב שעושה תאבון.

נראה לי שיהיה טוב.

אתמול היתה מסיבת הסיום של ירדן ומאוד מאוד התרגשתי. היתה לה מסיבת שכבה בערב והסעתי אותה, חגיגית כזאת, וראיתי את החברים שלה ואותה שמחה בהם והם בה, ושמחתי כל כך, ונצבט לי הלב, כל כך מהר היא גדלה, כל כך יפה. ביום ראשון נחגוג לשגיא יומולדת תשע עם החברים שלו. זוהר רצתה שאשאר לעזור בכיתה שלה הבוקר, כי זה היום האחרון של בית הספר. באנו לעזור אתמול והיא רצתה שאבוא גם היום. אבל לא נשארתי, וגם זה צבט לי את הלב. היא הכינה למורה שלה חוברת בה כתבה לה כמה היא אוהבת אותה. אתמול היא הכינה לממיע מתנה ליום האב וכתבה לו פתק כל כך יפה ומרגש. היא ילדה מלאת אהבה ורגישות. אני מרגישה מאוד מבורכת, רק שימשך כך!