אולי תנסי גם כתום?

בשבוע שעבר נסענו לנחם את הדודה שלי שבעלה נפטר. היא גרה בבית אבות לא רחוק מבית האבות בו אמא שלי גרה, באיזור של בית הספר התיכון שלי. להסתובב שם מעלה זכרונות ישנים ותחושות שלא קל לי לחזור אליהן. שמתי לב שאני לא ששה להביט אחורה, ואם חייבת להביט, יש שם זעם. חשבתי שיש בזה משהו לא נכון לכעוס ככה על מה שהיה, בלי להבין מה מכעיס. בכל כעס שאני כועסת על אמא שלי יש כעס על עצמי, בכל בושה שאני מרגישה כשאני מסתכלת על השנים ההן, אני מתביישת בעצמי. לא קל לי לכתוב את המילים האלו. כי בושה היא רגש מביש ומה יש לי להתבייש בכלל. לא עשיתי שום דבר מביש אבל הרגשתי לא נח בעור של עצמי. הרגשתי לא בטוח ולא נוח להיות אני. הילדים צוחקים איתי על ה-miserable childhool שלי כי אני מספרת להם על זה שרציתי מדורה בל"ג בעומר וסוכה בסוכות, ובדרך כלל לא היה לי.  אני זוכרת יותר מדי פעמים בהן ישבתי מול החלון של החדר שלי והצצתי החוצה, ורציתי להיות במקום אחר שהרגשתי שאני לא מוזמנת ולא שייכת אליו. המקום של הילדים שיודעים מה להגיד ואיך להתנהג. המקום של השייכים. אני לא אוהבת להזכר בתחושה הזאת. אולי אני צריכה להזכר בתחושה הזאת כדי להבין אותם יותר ולא מתוך המקום שלי היום. 

אני לא רוצה שהם ירגישו כמו שאני הרגשתי, אבל אולי כל אחד לפעמים מרגיש ככה. אולי זה לא סוף העולם להרגיש ככה, במיוחד אם יש פעמים אחרות בו מרגישים שייכים ובבית. עכשיו רוב הזמן אני מרגישה נוח בעור שלי ולא מרגישה שאני צריכה להסתיר חלקים מעצמי כדי להשתלב. שמחה שאני במקום בו אני נמצאת, גם בבית וגם בעבודה. אני מרגישה טובה מספיק, לא הכי טובה, לא הכי גרועה, מספיק טובה כדי לא למדוד את עצמי כל הזמן אלא להתרכז בעשיה ובמה שהיא מביאה. אני חושבת שזה חלק ממה שמבאס אותי כשאני מסתכלת אחורה. זה שהייתי עסוקה כל הזמן בלבחון את עצמי ביחס לאחרים. אני מאוד תחרותית, וזה מצחיק כשאנחנו משחקים כדורסל ביחד כל המשפחה ואני רוצה לנצח את ממיע (לא קורה אף פעם, גם שאנחנו משחקים כולנו נגדו ואסור לו לקלוע מבחוץ). אבל זה לא היה מצחיק כשכל הזמן הייתי צריכה להוכיח לעצמי שאני מספיק טובה ביחס לעולם. התחריתי מול העולם בלימודים, בצבא, בהישגים ואפילו בזוגיות ואפילו במשפחה. זה קצת קשה להנות מהדבר עצמו כשהוא חלק ממילוי חורים בערך העצמי שלי. 

אני מרגישה שבהרבה מובנים החלמתי מזה ושהחורים התמלאו בחומר פנימי ועכשיו אני פנויה להנות מהמשפחה שלנו, מהמעבדה שלי, מהבית שלנו. אבל עדיין צריכה לשים לב לעצמי שלא ליפול לבורות ישנים. אם הייתי יכולה לעשות רווינד ולהגיד לעצמי הקטנה משהו, זה היה "פשוט תהיי את והכל יהיה בסדר, את בסדר בדיוק כמו שאת." אני חושבת שזה לב הכעס שלי על ההורים שלי שתמיד אמרו שאני צריכה להתנהג אחרת כדי להתאים, שאני צריכה להיות יותר שקטה ומאופקת, שיש מקומות אליהם אפשר להתקבל רק בפרוטקציה ואנחנו לא שייכים אליהם ולכן אין לנו כניסה, שכסף אוהב כסף ולכן החבר העשיר שלי לא ישאר איתי בסופו של דבר. אני יודעת היום שהם רצו להגן עלי, וחשבו שהם עוזרים לי בזה שהם חולקים איתי את הניסיון שלהם ומזהירים אותי. אבל הניסיון שלהם היה מוגבל, ככל ניסיון, וצריך לעשות ניסויים חדשים כדי לפרוץ תיאוריות ישנות. אולי כך אפשר לתאר את הנסיעות הרבות שלי לחו"ל ואת שבע השנים שלנו באמריקה, ניסויים בחיים כדי לפרוץ תיאוריות. 

גיליתי שאני לא צריכה להתנהג אחרת כדי להתאים, ותוך כדי כך נרגעתי ולמדתי להעביר רגש במילים מתוך שקט. גיליתי שכשרון והתמדה פותחים כמעט כל דלת, אבל שלהכיר את האדם הנכון בזמן הנכון שיגיד את המילה הנכונה, עוזר. שאף דלת שאדם נכון פתח לא תשאר פתוחה בלי הוכחה נוספת. שהחבר העשיר שלי נפרד ממני כי לא התאמנו באמת, בנשמה. ושהיה לי מזל מדהים להכיר את ממיע, והיה לי עוד יותר מזל, כל והתמדה להבין איך לאהוב אותו ולהיות טובה אלינו. 

עכשיו אני הולכת לאכול דגים וקוסקוס. שבוע טוב שיהיה!