אולי תנסי גם כתום?

אתמול הזרקתי במקביל לג', פוסטדוק יחסית צעיר במעבדה. פטפטנו לנו על החיים ואז הוא אמר שלדעתו רוב האנשים לא מספיק מאושרים ומרוצים מהחיים שלהם כדי להיות נחמדים, אדיבים או נעימים. הוא אמר שזה לא משנה כמה מישהו מצליח, רוב האנשים פשוט לא מסופקים ממה שיש להם ורוצים להשיג יותר ולא יכולים להרשות לעצמם להיות נחמדים. זה התיישב חזק בתוך המחשבות שלי.

הדבר שאני הכי מאחלת לילדים שלי הוא להיות מאושרים. אבל מה לגבי דוגמא אישית? אני כל הזמן לחוצה ודואגת ועובדת נורא קשה, איפה שהוא האושר שלי חומק ממני בתקופה היקרה הזאת, בה הילדים קטנים ואיתי ומלאי אושר ושמחת חיים. זה שהם מאושרים אומר שאנחנו כנראה עושים משהו טוב. זה שאנחנו פחות מאושרים אומר שלגבי עצמנו אנחנו פחות מצליחים. ג' אמר שהילדים שלנו נראים מאוד מאושרים, לא מודאגים ונטולי חרדות, וזה סימן להורות טובה. אני חושבת שבגדול הוא צודק, אבל אני חושבת שזה שאני מלאה חרדות, עובר איכשהו אליהם. אני יודעת שמה שהכי העציב אותי לגבי אבא שלי הוא שהיה מלא חרדות שמנעו ממנו להגשים דברים שחלם עליהם, במיוחד לטייל למקומות רחוקים. אבל גם דברים אחרים. אני מגשימה את החלומות שלי, בזכות החינוך וההשכלה שקיבלתי ואבא שלי לא קיבל. אבל החרדות שלי, הפחד שלא עוזב אותי, חוסר הבטחון, מפריעים לי להנות מהחיים הקצרים האלו שניתנו לי. אני רואה אנשים סביבי, מאוד מצליחים לפי כל קריטריון, ועדיין אכולים בחרדות ופחדים. אנשים אחרים מרירים, אנשים אחרים כועסים על בני זוג או על החיים עצמם.

העולם לא תמיד הוגן ודברים מאוד רעים קורים, לפעמים באופן מיקרי לפעמים באופן מכוון. גם דברים טובים קורים באותה הסתברות בערך. יש אנשים טובים, יש אנשים רעים, יש אנשים שמסתכלים לצד השני, ויש אנשים ששמים לב ומנסים לשנות. הכיוון של החברה נקבע עלי ידי האיזון בין אלו שמסתכלים הצידה לבין אלו שמנסים לשנות. אם יש מספיק אנשים שלא מאבדים תקווה ומנסים לשנות, התקווה נשמרת ועוברת הלאה. המסקנה היא שהדבר הכי חשוב שאנחנו יכולים לבחור בו הוא לשים לב למה שקורה סביבנו ולא להשלים עם עוולות. אחד הדברים שמילאו אותי תקווה השבוע היה הסיפור על הטיול לים שאורגן לילדי חברון בפוסט של ביים. אני לא חושבת שאני שמאלנית או ימנית מובהקת, אבל אני יודעת שהסיכוי היחיד לשלום הוא שאנשים יושיטו יד ויעזרו וישנו ויקרבו.

אחרי שאבא שלי נפטר כל הדברים האלו היו כל כך ברורים לי. היה ברור לי שכל מה שאני עושה מבחינה מקצועית הוא מאוד נחמד, אבל הוא לא הדבר הכי חשוב בחיים שלי. עברה שנה וחצי, זה לא הרבה זמן, אבל הזמן הזה וההכנות לקראת מציאת משרה אקדמאית והקמת מעבדה משלי החזירו אותי למרוץ. לא שבאמת עזבתי את המירוץ אבל המיקוד היה שונה ועכשיו חזר למירוץ. וכשחזר המיקוד במירוץ חזרו החרדות והפחדים. האמת גדלו קצת, כי אני בונה לעצמי עתיד וזה מבהיל למדי להיות עצמאית ולהרשות לחלומות ולרעיונות שלי לקחת אותי הכי רחוק שאפשר.

אני רוצה לחזור לארץ ולקדם את המדע בארץ. להביא את מה שלמדתי כאן הביתה ולמשוך את התחום שלי קדימה. אני חושבת שזה אפשרי. אני שוקדת על פיתוח תוכנית שתאפשר את זה. אני חושבת על תחום המחקר, על השיטות, על הכלים, על מימון, על סטודנטים. אני חושבת שזה אפשרי, אבל זאת חתיכת עבודה והשקעה רציניים. אי אפשר לעשות את זה חצי. זה לא יסחוב חצי. אם עושים אז צריך לעשות בגדול. ואני מפחדת מהמחיר האישי שזה יגבה.

אמא שלי תמיד אומרת שאין דבר יותר מפחיד מהפחד. ההורים שלי תמיד איפשרו לי לחפש את עצמי ולמצוא. אני מתגעגעת לאבא שלי. הוא תמיד ידע מה להגיד כדי לחזק אותי. הוא ידע מה נכון בתיאוריה, לישם לגבי עצמו הוא ידע פחות, אבל לי הוא תרם המון. אני מתגעגעת להרגשת הבטחון שהיתה לי בילדות ובנערות. שיש מישהו שאפשר לסמוך עליו. עכשיו אני צריכה לסמוך על עצמי. אבל זה לא לגמרי נכון. אף אחד לא יכול לשנות את העולם לבד, אני צריכה שותפים. אני צריכה אנשים שאוכל לעבוד איתם. דווקא כאן למדתי להעזר באנשים ואת החשיבות העצומה של הרשת האנושית שאנחנו טווים. אני מדברת עם פוסטדוקית לשעבר במעבדה שעשתה את המעבר לדגים ועוזרת לי עם עצות וטיפים. אני מתעייצת עם חוקר אורח במעבדה שהציע לקשר אותי למעבדת דגים באוניברסיטה שלו. הוא דיבר איתי גם על כמה רעיונות למחקר שהוא עומד להתחיל ומאוד מעניין אותי. חוקרת שהיתה פעם במעבדה עזרה לי בעיצות ובהכוונה. חוקרים אחרים שעברו פה עוזרים לי בהמלצות, בעיצות ובהכוונה. הייתי רגילה לעבוד בעצמי מול בוס, אבל עכשיו לא יהיה לי יותר בוס ואני צריכה להחליף אותו ברשת של קוליגות. גם לבוס יש את הרשת שלו, כמה שהוא גדול. אני מתחילה ליצור קשר גם עם אנשים בישראל, כי זה העתיד שלי. אני משתנה וגדלה ומתפתחת, וזה מפחיד לי ויש לי כאבי גדילה.

אני מקווה שזה זמני, החרדות. אני מקווה שאני מתקרבת לתקופה יותר בטוחה וטובה. של צמיחה והגשמה ופחות חרדות. אני מקיימת את ההבטחה אני חושבת. אני מממשת את הפוטנציאל. אני מתקדמת. אבל אני רוצה להתקדם למשהו טוב שיתרום גם לאחרים. אני לא רוצה שכל המאמץ הזה יגרום לי להתמקד בעצמי ובהצלחה ובאגו שלי. כי זה כמו רעל לנפש, ההתמקדות הזאת. זה בדיוק הדבר שלא מאפשר לאנשים להצליח ולהיות נחמדים בו זמנית. זה בדיוק מה שהפך את הבוס שלי למה שהוא. ואני לא רוצה שזה יקרה לי. אני רוצה להצליח, אבל להשאר נדיבה ורחומה. )gracious and compassionate( כי ההצלחה לא ממש שווה את האיבוד של שתי אלו. את האיבוד של עצמי. את הויתור על האושר שבא למי ששלם עם עצמו ועם מי שהוא. אני רוצה להיות שלמה עם עצמי ועם מי שאני ועדיין לעשות מה שאני אוהבת. אני מקווה שזה אפשרי.

יש לי תוכנית! :-)

דברים מתבהרים עכשיו.

פתאום אנשים אומרים לי דברים שלא אמרו לי לפני כן. כאילו כולם חיכו שאהיה מוכנה לצאת החוצה, שאהיה מוכנה להבין את המציאות בה אני נמצאת. זה לא רק בראש שלי, וזה לא אישי נגדי, וזה לא קשור אלי כמעט. הבוס עשה נפלאות עם הקיפודים מבחינת בקרה גנטית. הקיפוד הוא אחת המערכות בה התמונה הכי ברורה, הכי מתקדמת, עם כלים גנטיים מוגבלים ביחס למערכות כמו זבוב פירות ועכבר. אבל ביחד עם הנפלאות האלו הוא תמיד היה צעד קדימה לפני כל המתחרים שלו. גם כשהוא היה צעד אחורה, הוא קפץ קדימה וחיסל את המתחרים שלו, גם כשהמתחרים שלו היו אנשים שלו לשעבר. יש איש אחד גדול בתחום של הקיפודים, והוא זה שמקדם את המחקר, והוא זה שמקדם את הטכנולוגיה, והוא השאיר שדה חרוך אחריו. כמו העקרב שעוקץ את הצפרדע שמעבירה אותו את הנהר, והצפרדע אומרת לו - "למה עשית את זה, עכשיו שנינו נטבע?" והעקרב עונה "לא יכולתי להתנגד לטבע שלי".

אז הוא הצליח לעקוץ את כל הצפרדעים ובכל זאת לעבור את הנהר. אבל אין צפרדעים שימשיכו את מה שעשה הלאה. לפחות אני לא רואה אותן היום. אי אפשר לנבא את העתיד, ותמיד יש הפתעות. אבל אני חושבת שהבוס בנה והרס את התחום של הקיפודים, ולא יהיה למה שעשה המשך. אני אומרת את זה עם הרבה פחות רגש, כי עכשיו אמרו לי את זה אנשים עם קצת יותר הסטוריה בתחום ממני. הם אישרו את מה שחשבתי, הם גרמו לי להבין שזה לא אני מולו, זה הוא מול העולם. זאת המלחמה שלו, אני יכולה רק לזוז הצידה ולהמשיך בדרך שלי כרגע.

אני רוצה לחשוב על העתיד עכשיו, לא על העבר. אני רוצה להתמקד במדע ובמה אני יכולה לתרום ולעשות, הדברים שמלהיבים אותי וממלאים אותי אנרגיה. לא בדברים שלוקחים ממני אנרגיה כמו לנסות להבין למה הבוס מתייחס אלי ככה ואיך אתמודד עם אויב כזה. אני מבינה שכרגע אני צריכה לזוז הצידה. להמשיך בקיפודים במה שאני ממש טובה בו, ובשאר לעבור לדגים.

אז התחלתי ללמוד על דגים.

וראיתי דברים שמשמחים אותי, כמו כמה ידידותי התחום הזה, כמה הכל פתוח מבחינת הזמנת דגים ודנא והשוואת רצפים, כמה ידידותי לסביבה. וראיתי דברים שפחות שימחו אותי, כמו כמה מועט הידע על הבקרה הגנטית, וכמה הכל הרבה יותר מורכב, כי לכל גן בקיפוד יש לדג ארבעה. לפחות. בדרך כלל יותר. יודעים פחות והרשת הגנטית יותר מסובכת.

ראיתי עבודה של פוסט דוקית לשעבר במעבדה. היא לקחה מה שאנחנו עושים בקיפוד ועשתה אותו בדג. היא מאוד מאוד מוכשרת ויסודית ועבדה מאוד קשה, אבל העבודה שלה גרמה לי להבין שזה לא מספיק. אי אפשר להעתיק מה שאנחנו עושים כאן לדג. צריך להוסיף איזה ערך מוסף, של תרומה מחשבתית, של הבנה, של התקדמות. אי אפשר לעשות מדע של "גם אני, גם בדג". צריך לחשוב איך לקדם את זה הלאה. או להעמיק בהבנה, או בשאלות, או לפתח טכנולוגיה חדשה, אבל אי אפשר להעתיק ולתרום.

אז אני כבר לא כל כך כועסת על הבוס. מעריכה (עם תחושת קבס קלה) את התרומה העצומה שלו להבנה של בקרה של גנים ושל רשתות גנטיות. מבינה שלא אוכל להתחרות בפרוייקטים מרחיקי הלכת שלו, כי הוא צעד אחד לפני. פרוייקטים כאלו עדיף לי לעשות בדג. מבינה שיש דברים בקיפוד שתמיד אהיה צעד אחד לפניו בגלל הגישה שלי, וההסתכלות שלי, ואותם כדאי לי לעשות בקיפוד. זאת המציאות ועם זה צריך לעבוד.

למה אני חושבת שזה יעניין אתכם? לא יודעת. כי זה תהליך של התפתחות. התפתחות זה תמיד מעניין, אפילו כשזאת לא התפתחות עוברית.

אם הייתי יודעת שלא יהיו לזה השלכות על העתיד שלי -

הייתי אומרת לבוס כל מה שאני חושבת עליו.

הייתי כותבת לו מכתב, שאומר כמה רע הוא עשה. כמה הוא לקח מאנשים במקום לתת. כמה הרס הוא זרע במקום לעזור לצמיחה. הייתי אומרת לו שהוא הרג את התחום ושלא יהיה למה שהוא עושה המשך. הייתי אומרת שעם מה שהוא קיבל הוא היה יכול לעשות המון טוב ולתרום, אבל הוא בחר לעקר את כל מי שהיה לו פוטנציאל להיות מדען טוב בתחום. הייתי אומרת לו שהעונש שלו יהיה שהוא יעלם מעל דפי ההיסטוריה ולא ישאיר חותם, למרות שכל החיים שלו סבבו סביב הרצון להשאיר חותם, שיזכרו אותו, שיעריכו את מה שעשה.

הייתי אומרת לו שאני אזכור אותו לתמיד בכל בחירה שאעשה בעתיד. שתמיד אזכור לבחור להשתמש בכח שלי לטובה. שהוא כמעט הרס גם אותי, אבל לא הצליח. ושאני מתכוונת להצליח בעתיד, למרות כל הניסיונות שלו להשמיד אותי. שבגללו לא הצלחתי לכתוב הצעת מחקר כי הרגשתי עוד לפני שהבנתי שהוא יעשה הכל כדי שלא אצליח. הרגשתי שהתחום הולך להעלם. הרגשתי שאין לקיפודים עתיד כרגע. בגללו. הוא היה כמו גידול סרטני שהשתלט על התחום ושתה את כל המשאבים.

אני אחקור דגים. שם הוא לא יכול לעשות כלום. כמה שירצה. קיפודים על אש קטנה ודגים.

אני חושבת שעכשיו אוכל לכתוב את הצעת המחקר שלי.