אולי תנסי גם כתום?

זה אנחנו, הולכים בשביל ליד אגם ביג בר. אגם דוב גדול.
אחד הקייצים הכי כייפים, בהם הכי טיילנו, הכי עשינו קמפינג, הכי נסענו למעבדה הימית, הכי נסענו לצימר, הכי נהנינו, עומד להסתיים.

מדהים אותי שדווקא בתקופה הכי לחוצה מקצועית החלטנו (ממיע) שכל שבוע שני נצא לטייל, והזמנו (שוב, ממיע) מקומות מראש, כך שלא יכולנו להתחרט אפילו כשהתעצלנו, והיה לנו פשוט קיץ כייפי.

ביום שני מתחיל בית ספר, וזוהר הולכת לגן חובה, והיא מתרגשת עד מאוד ולחוצה לא מעט. והיא נוגעת ללבי.

ירדן אמרה לה שבמקום להלחץ תנסה להנות מההתרגשות.

אמרתי לירדן שהיא מאוד חכמה והייתי מאוד שמחה לעשות מה שהיא אומרת אם הייתי מצליחה.

אני חושבת שאני יותר טובה בזה מפעם.

אחד הרגעים הכי כייפים בטיול לביג בר היה כששיחקנו כולנו בייסבול בגירסה המשפחתית החדשה שלנו. קרענו את עצמנו מצחוק וממיע עיקם את הרגל. אחר כך לזוהר היה חום ונתנו לה אקמול. למחרת הרגל של ממיע התנפחה והלכנו לאגם לטיול המצולם למעלה. בכל זאת נהנינו, למרות החום ולמרות הרגל. ההורים שלי היו חוזרים הביתה אם לאחד מאיתנו היה חום. אני חושבת שיותר נכון לי לחיות כמונו. כמעט תמיד לא הכל מסתדר בדיוק כמו שאנחנו רוצים, וזאת ממש לא סיבה שלא להנות.

כל כך כיף להיות בריאה מחדש. זה עולם אחר פשוט.

היא תלך לגן חובה, וכל ההתרגשות והחששות והפגיעות והרצון שיאהבו אותה כל כך גלויים אצלה, היא אומרת אותם.

כמו תמונת ראי שלי לפני 35 שנים.

כמו תמונת ראי שלי עכשיו.

ואני מחבקת אותה, ומרגיעה, ואומרת שהכל יהיה בסדר.

כי הכל כבר בסדר. בדיוק כמו שהוא עכשיו.

הקיץ נגמר. אפשר כבר להריח את הריח של הסתיו. אפשר כבר להרגיש את השינויים שבאים. אני לא כל כך אוהבת שינויים, אבל אי אפשר לחיות בלעדיהם. אני יודעת שיהיה בסדר, כי כבר בסדר, אבל בדיוק עכשיו, כרגע, נצבט לי הלב.

שישה ימים גררתי את עצמי בבית כמו סמרטוט ריצפה כי הרופא אמר שזה נראה לו כמו וירוס. אני מכירה וירוסים, ואני מכירה את מערכת החיסון שלי, וירוסים לא עושים ממני סמרטוט, חיידקים כן. גררתי את עצמי לרופאה ואמרתי לה שאני מתפוררת. היא אמרה שרוב המיקרים של ברונכיט הם ויראלים ולכן אנטיביוטיקה לא תעזור. אמרתי לה - אבל לילדים זה כן עזר! ואז היא אמרה: "אני יכולה לתת לך אנטיביוטיקה, ותרגישי יותר טוב, אבל השיעול לא יעבור". אם יש לי וירוס, למה שהאנטיביוטיקה תעזור? אלא אם כן האנטיביוטיקה הזאת היא תרופה חלוצית שמצליחה להלחם בוירוסים. אם אנטיביוטיקה עוזרת סימן שהיה כאן חיידק! עם הרופאים, במיוחד באמריקה, לא צריך להיות צודק, צריך להיות חכם. לא התווכחתי איתה על הלוגיקה ולקחתי את האנטיביוטיקה, ותוך יום התחלתי להרגיש יותר טוב.

שישה ימים גססתי לאיטי בגלל שהרופאים לא טרחו לבדוק אם יש לי חיידק או וירוס!

גם את האנטיביוטיקה ואת האבחנה של הברונכיט קיבלתי אחרי שהודעתי לה שלילדים היתה ברונכיט והאנטיביוטיקה עזרה.

מי צריך רופאים אם הם לא יודעים שום דבר שאתה לא אומר להם?

האמת שזה קצת מבהיל אותי. כי את המחלה הזאת אני למעשה איבחנתי ובחרתי בטיפול. ולמרות שאני דוקטור, אני דוקטור מהסוג הלא מעשי שלא אמור לרשום לעצמו תרופות. זאת לא הפעם הראשונה שאיבחנתי מחלות על סמך האינטרנט, ספרים ותסמינים. אבל יש הרבה יותר דברים שאני לא יודעת ברפואה מאשר דברים שאני יודעת וקצת מבהיל אותי לראות את קוצר הראיה של הרופאים. אני גם לא מבינה את זה. הם יושבים, מהבוקר עד הערב ומטפלים בחולים כמוני. אני בטוחה שבתקופה האחרונה היו להם הרבה מאוד מקרים של ברונכיט חיידקית. סביבי הרבה מאוד אנשים חלו בזה. זה לא אומר להם משהו? למה רופאי הילדים לא חשבו לרגע לפני שהם רשמו לילדים אנטיביוטיקה שאכן שיפרה את מצבם פלאים תוך יום. ואילו שני הרופאים שטיפלו בי העבירו את האחריות על לקיחת האנטיביוטיקה אלי. בלי להציע לבדוק אותי אפילו לברר אם זה חיידק או לא.

בכלל לא על זה רציתי לדבר, אבל זה פשוט מרגיז ומדאיג אותי, כי ברור לי שעוד אצטרך את העזרה של רופאים בעתיד ואני פחות ופחות סומכת עליהם עם הזמן.

רציתי להגיד שאני סוף סוף ממש אוהבת את הצעת המחקר שלי. היא ממש ממש אני ומה שאני רוצה לעשות. עכשיו נשאר לראות אם עוד אנשים אוהבים אותה כמוני. :-)

לעומת זאת, אני נאבקת קשות עם המאמר על האבולוציה שהוא לגמרי מחוץ לאיזור הבטחון שלי. (comfort zone). גם אבולוציה כשלעצמה היא לא משהו שאני ממש מבינה בו, וגם השוויתי בין מה שקורה בקיפוד-ים למה שקורה בכוכב ים, עכבר, שושנת ים ותולעת:

כמו שאתם רואים, הן אחרות לגמרי ומשונות להפליא מקיפוד הים הכל כך ברור. 

אני בטוחה לגמרי שהמאמר שלי מלא בשגיאות וטעויות שלידן החיידק שהיה לי באמת נראה כמו וירוס. עכשיו כשגמרתי לכתוב את הטיוטה הראשונה של המאמר, אני מנסה להבין על מה המאמר שלי מדבר. מה בעצם אני אומרת כאן? ברור לי שלמדתי משהו כי עכשיו אני מעריכה הרבה יותר את המאמרים של הבוס על אבולוציה של רשתות. זה ממש נושא קשה! כמו שמישהו אמר - להבין את האבולוציה זה כמו להבין את קורות העולם מאנציקלופדיה בת עשרות כרכים שכל הכרכים פרט לאחרון הושמדו וממנו נשארו כמה חלקי דפים. כשאבין על מה המאמר שלי מדבר ואצליח לכתוב את זה, אשלח את הטיוטה לבוס, שיגיד לי מה אפשר לעשות כדי לעזור למאמר להפוך למאמר. אני חושבת שאני אמורה להיות הכותבת היחידה על המאמר הזה, כך שאם אפשל קשות הבושה תהיה רק שלי. כמה אני טובה בלהרגיע את עצמי. :-)

נו טוב. אם לא אשב עליו הוא באמת יצא מביש. יום טוב שיהיה!

אני חולה. ממזמן לא הייתי כל כך חולה. אפוסת כוחות ובמיטה עם הלפטופ. השבועות האחרונים היו כנראה יותר מדי גם בשבילי.הדד ליין להגשות הבקשות למשרה בארץ הוא סוף ספטמבר, אז אני גם צריכה להגיש את המאמר על האבולוציה, ושבועיים אחרי זה להגיש את הגרנט לאחרי שאקבל משרה. במקביל הקפדתי לעשות ניסויים גם כשהתחלתי להרגיש חולה לפני ארבע ימים, והמשכתי יומיים עד שהבנתי שהלך עלי, ומאז אני בבית. עדיין חולה.

את הצעת המחקר נתתי להמון אנשים לראות. לבוס הראיתי אותה פעמיים, לאנשים אחרים במעבדה, פרופסורים מחוץ למעבדה, כל הזמן תיקנתי אותה. ואז העזתי לשלוח אותה לא'. א' היא אחת האנשים הכי מבריקים שפגשתי כאן. הידע שלה עצום, ההבנה שלה עמוקה, הראיה שלה רחבה. היא יוצאת דופן. היא גם מאוד נחמדה. היא ישבה איתי שעה וחצי והראתה לי את כל נקודות החולשה של ההצעה ואיך אני צריכה לכתוב אותה כדי שאנשים יראו את היחוד שלי. זה היה מאלף. היא גם סיפרה לי על החיים הקשים שלה בתור פרופסורית והיתה מאוד ספקנית בקשר ליכולת שלי להצליח עם שלושה ילדים. היא סיפרה לי על נשים שהיא מכירה באקדמיה שנאבקות כדי להצליח בקריירה ובבית. זה לא נשמע טוב. זה היה אחרי שבועיים בהם ירדן ושגיא חלו בברונכיט, ואחרי שכולם החלימו לירדן ולזוהר גילו כינים. ביחד עם כל הדד ליינים המאיימים להרגני המילים שלה מצאו קהל מאוד קשוב. מעבר למילים, לראות אותה, שאני כל כך מעריכה, כלואה במירוץ הזה, מוותרת על ילדים ומשפחה משלה, אבל החיים עדיין קורים, כמו שהיא אומרת. אני חושבת שזה המשפט שמסכם את הכל: החיים עדיין קורים ומפריעים לה לעבוד.

אני לא חושבת שאני רוצה את זה. אני לא רוצה לשים את העבודה לפני החיים. ובשבועות האחרים זה מה שקרה כי זאת תקופה לחוצה וקריטית וכל מיני דברים. אבל אני שמה לב שהלחץ רק גובר עם ההצלחה. לא הופך לפחות קל. מצד שני, הסטודנטית שלי ממש מצליחה ותורמת לי המון במחקר. היא רוצה להשאר במהלך השנה כך שאולי אעביר אליה יותר ניסויים ואני אתמקד בכתיבה וכתיבה וכתיבה. אמרו לי כבר שבתקופה של חיפוש העבודה שלא אנסה לעשות דברים אחרים, כי זה בלתי אפשרי. בחודש הקרוב אני לא אעשה כלום פרט ללכתוב.

יש בעיה עם המסלול האקדמי, במיוחד במדע. אם מקימים מעבדה גדולה, ומגייסים הרבה כסף ולוקחים הרבה סטודנטים, מצליחים להפיק תוצרת טובה, אבל זה מאוד מלחיץ. אם מקימים מעבדה קטנה, מגייסים פחות כסף ולוקחים פחות סטודנטים, יש פחות תוצרת וזה מאוד מלחיץ. אין מקום קטן באמצע במעבדות טובות לביולוגיה.

לפעמים אני חושבת שאם זה לא יצליח ולא אמצא משרה, זה לא סוף העולם.

רייצ'ל, הטכנאית שלנו, עוזבת את המעבדה כדי להצטרף למנזר צרפתי ליד פירנצה, איטליה. כששאלתי אותה על זה היא אמרה שפעם היא רצתה משפחה וילדים אבל זה לא קרה, והיא התקרבה לאלוהים והרגישה שהיא רוצה להגשים את עצמה בצורה אחרת. היא בת שלושים ונראית נהדר. אמרתי לה שזה בטח לא יהיה קל והיא אמרה - אם אלוהים ירצה שזה יקרה הוא יתן לי כוח לעשות את זה, אם הוא לא ירצה, אז זה לא יקרה. כמה פשוט. בא לי לאמץ את הגישה שלה.