אולי תנסי גם כתום?

בשיחה  עם האקסית בפוסט האחרון שלה הגעתי להבנה שהסתובבה סביבי בחודש האחרון.

ראיתי איך וויתרתי על העצמאות הריגשית שלי ודרשתי מממיע שיחזיק את הרגשות שלי לבטח. פחדתי שהוא לא יטפל ברגשות שלי היטב, או שיעזוב אותי וניסיתי לשלוט בו ולבקר אותו, כדי שיעשה בדיוק מה שאני צריכה. הפעלתי עליו מניפולציות והאשמתי אותו בכל תחושה רעה שהיתה לי. כאילו הוא המשך שלי, לא בן אדם נפרד. כאילו גם אני לא נפרדת ואין לי יכולת ריגשית משלי. גרמתי לשנינו לסבל, 12 שנים וכל כך הרבה רגעים של כאב עמוק ולא חיוני.

הבחירה בתפיסת המציאות הזאת היתה שלי, למרות שחשבתי שהיא מחוייבת המציאות, שחשבתי שמה שאני רואה נכון. למרות שהייתי בטוחה שאני צודקת, זאת היתה בחירה. בחירה לוותר על עצמי ולהשען לגמרי עליו. כאילו חתכתי לעצמי את הרגליים הריגשיות שלי ונעמדתי עליו. זה כל כך החליש אותי, וגרם לשנינו סבל רב. כל כך חבל לי על זה. אני כל כך מצטערת על הזמן בו האושר היה בהישג בחירה נכונה והפניתי לו עורף, פעם אחר פעם. כאילו לא רציתי בו, כאילו לא הייתי מוכנה לסמוך עליו - על האושר - שהוא אמיתי. שאני יכולה להכיל אותו. שאני יכולה לבחור בו. כאילו היו לי פילטרים שעיוותו את המציאות וגרמו לי היות פחות ממה שאני יכולה. כאילו פחדתי לחיות.

פחדתי לחיות.

כל כך פחדתי לאבד שנאחזתי חזק במה שלא שלי (הרצון החופשי שלו), לא ראיתי את מה שניתן לי (האהבה שלו אלי) וויתרתי על מה שאסור לתת (הליבה הריגשית שלי).

חשבתי שאם אחפור בתוך עצמי אמצא את התשובות, אבל החפירה לא מספיקה כדי לשנות את ההרגלים. החפירה לא מגדירה כללים חדשים של התנהגות. היא הביאה אותי להבין שיש עיוות בתפיסת המציאות שלי אבל היה חסר לי צעד של החלטה. החלטה בלתי תלויה בתוצאות או בחפירות. החלטה להפסיק להיות גידול ריגשי על ממיע ולמצוא את מחזור הדם והרגשות העצמאי שלי, למצוא את מקור האנרגיה בעצמי, את העצמאות הריגשית שלי. לשחרר את ממיע ואותי, להחזיר לעצמי את האוטונומיה שלי ולאפשר לו להיות אדם נפרד ולא רק שיקוף שלי או צורך שלי.

כשכתבתי לאקסטרימיסטית, איזה באסה שככה זה היה כל כך הרבה שנים, היא כתבה לי - איזה יופי שאת רואה את זה עכשיו. גם אחותי כתבה לי את אותו דבר. יש לי מזל עם אנשים, בחיי.

אז אני מתקנת עכשיו, ואני שוכבת ערה בלילה ומצטערת, ולא רוצה שהוא יסלח לי, אבל הוא יסלח. סלח. גם אני אצטרך לתת לעבר ללכת. אצטרך ללמוד לחיות עם מה שהיה ולהתמקד בחיים שלנו עכשיו. במה שהווה ויהיה. אצטרך לסלוח לעצמי על זה שהחלשתי את עצמי, על זה שויתרתי על העצמאות הריגשית שלי ופגעתי בצורה שאני מתביישת בה באנשים שאני הכי אוהבת. אני אצטרך לחיות עם ההכרה שאני רחוקה ממושלמת, שאני רחוקה מצודקת, שאני טועה הרבה פעמים, לא רואה מה שעומד מולי, וכנראה שעדיין ראויה לאהבה. שלו, של הילדים ושלי.

אתמול שלושת הילדים רצו לשחק על שני המחשבים שלנו. אפיזודה אחת של הסידרה שזוהר רצתה לראות אורכת 20 דקות, כך שיחידת זמן מינימלית למשחק היא 20 דקות. בקול רם הרהרתי, מה הדרך הכי טובה לעשות תורות בין שלושת הילדים על שני המחשבים כדי שכל ילד יחכה מינימום זמן ויקבל מקסימום תור.

תחשבו על זה רגע.

ברגע הזה שחשבתם שגיא כבר הסביר לי איך לעשות את זה. מיד היה לי ברור שהוא צודק, אבל הייתי צריכה להכין טבלא שמתארת את הפתרון שלו כדי להבין מה באמת קורה שם ולהשתכנע שהפתרון שלו נכון.

היום בשביל הקטע, שאלתי אותו מה היה קורה אם יחידת הזמן היתה 20 דקות, אבל היו ארבעה ילדים על שלושה מחשבים. לפני שהספקתי לחשוב על זה בכלל הוא ענה לי מה התשובה. לא הבנתי, והוא הסביר לי שוב.

הוא רואה מתמטיקה בצורה שאני עיוורת לה. זה כמו חוש נוסף שיש לו ולעוד כמה אנשים. אני זוכרת כשלמדתי מתמטיקה עם מתמטיקאים בתואר ראשון ידעתי שהם רואים עולם שאני עיוורת לו. עכשיו אני יודעת שגם הבן שלי רואה. הוא בכיתה ד'.

הפתרון למטה.

-

אני חייבת להודות שהיה לי קשה עם השתיקה שלכם אחרי הפוסט האחרון. כנראה הוא היה עמוס מדי או בלתי קריא, אבל היה לי עצוב שהמילים שלי נשארו לבד. קרו הרבה מאוד דברים בשבוע האחרון, דברים שהשפיעו עלי מאוד ושינו את הדרך בה אני חושבת, מציאות שהתבהרה ופתרונות שנראים נכונים. גיבשתי אותם במילים באנגלית שכתבתי לחברות קרובות, ובשיחות, ואפילו בתגובות בפוסט של אקס האהובה עלי מאוד. אולי אכתוב אותן גם כאן, אבל לא היום.

הפתרון: שגיא וירדן מתחילים לשחק. שגיא מפסיק אחרי 20 דקות וזוהר מחליפה אותו. ירדן ממשיכה לשחק עוד 20 דקות (כלומר, סך הכל 40 דקות) ואז שגיא מחליף אותה. מכאן והלאה כל ילד משחק 40 דקות ומחכה 20 דקות לתור הבא שלו. ההחלפה קורת כל 20 דקות באופן מתחלף בין  שני המחשבים. מקסימום תור ומינימום לחכות.

כשיש שלושה מחשבים וארבעה ילדים, מערכת הההשהיה (DELAY) עובדת באותה צורה, רק התור עצמו הוא בן 60 דקות, ועדיין כל ילד מחכה 20 דקות לתורו. שלושה מתחילים ביחד, אחרי 20 דקות אחד מפסיק והרביעי מחליף אותו, השניים האחרים ממשיכים לשחק. אחרי עוד 20 דקות השני מספיק והראשון מחליף אותו והשניים האחרים ממשיכים לשחק, אחרי עוד 20 דקות - וכן הלאה.

לקח לו שתי דקות לעלות על התשובה הראשונה וחצי דקה על השניה. אפילו להסביר את זה לקח לי יותר זמן.

אני כל הזמן חושבת לעצמי, איך עושים את זה נכון? איך חיים את החיים האלו ועוברים את הרגעים השקטים של ההסתכלות פנימה והבחינה מחדש וההתמודדות והפחד והכאב? אני נזכרת בילדות שלי שבה הכל התחיל, התחושה הזאת, של חוסר ערך ועודף ערך. משהו לא מאוזן. השאיפה לבטחון, למרחב נשימה, להרגיש שאני מספיקה לעצמי. הדרך החדשה שהתחלתי בשבועות האחרונים, לאפשר לעצמי להרגיש את הכל, להסתכל לרגשות בעיניים, לא לתת להם להגיב במקומי, הדרך הזאת, מרגישה לי נכון אבל היא כל כך קשה. כל כך יותר קל לעמעם את הכל, לשקוע במה שצריך לעשות, לתת לכעס לסלק את העצב, להפנות את התיסכול החוצה, להסתער, לסעור, לחרב ולבנות מחדש. אבל אני לא מגיעה ככה לבסיס היציב שאני כל כך רוצה להרגיש. הסערות האלו לא מובילות אותי לנמל הבית. אז אני מנסה משהו חדש, אורח חיים יותר נפשי וריגשי בריא, והגמילה כואבת ומפחידה. והספק - מה יצא מכל זה, מכל ההתמודדות הזאת וההסתכלות לרגשות בעינים? מה יצא מזה שאני מרשה לעצמי להרגיש חוסר בטחון? מה יצא מזה שאזהה את הפחד ולא אברח? ולא אכעס? ולא אתקוף? קשה לי לדמיין את עצמי חזקה באמת, מבפנים. קשה לי לדמיין את עצמי יציבה, כמו סלע בתוך עצמי. קשה לי דמיין את עצמי בטוחה, מחוברת, נכונה. אבל זה מה שהייתי רוצה ובדקתי כבר ארבעים ושתיים שנים - זה לא מגיע מבחוץ. אז צריך לנסות מבפנים.

זה הלב. עכשיו הפרטים.

המינוי שלי יסתיים ב-31 לדצמבר. זה פחות או יותר המחיש לנו לגמרי את זה שהתקופה שלנו כאן עומדת להגמר. התחלנו לדבר על כל מה שצריך לקנות, להעביר, לעשות, לנתק, לחבר לפני המעבר. נצטרך לקנות כל מה שעושה בית. מחדש, אבל דברים נאים שימשו אותנו כמה שנים טובות. אף פעם לא קנינו חפצים נאים, תמיד עד עכשיו הכל היה זמני. כשרק התחתנו והייתי בהריון הראשון עברנו לדירה בגבעת משואה וריהטנו אותה ברהיטים זולים ומוצרי חשמל משומשים, כי לא היה לנו יותר מדי כסף. כשעברנו לכאן קנינו רהיטים ומכשירי חשמל זולים כי לא באנו להרבה זמן. כך עברו להם שבע שנים ועכשיו אנחנו חוזרים לתמיד וממיע חושב שכדאי שנקנה רהיטים ומכשירי חשמל של קבע. של אנשים מבוגרים שבונים לעצמם בית קבע. מוצרים טובים שיחזיקו מעמד. זה נשמע לי נכון אבל קשה לי עם זה, כי הכל כל כך יקר בארץ, ונרוויח פחות ממה שאנחנו מרוויחים פה.

בין הפסקה הקודמת לזאת עבר לילה. ושיחות עם ממיע.

הלא ידוע נעמד מולנו וחלקנו יותר אמיץ מול מוצרי חשמל וריהוט שצריך לקנות. חלק מאיתנו מתכווץ. אחד הדברים הלא פשוטים בזוגיות הוא שוני ברמת המוכנות לעשות דברים. בעבר הייתי אומרת לא בתור התחלה. אבל הניסיון מראה שהרבה פעמים דווקא הגישה שלו מובילה לרכישות יותר נבונות שמחזיקות מעמד. אני גם מבינה שכדאי, רק להפרד מהכסף שחסכנו כאן מפחיד אותי. מצד שני חסכנו אותו בין השאר בשביל הדברים האלו. אני מנסה להשאר בתמונה ולהעביר את הגבולות שיגרמו לי להרגיש בטחון. להכין רשימת של כל מה שצריך לקנות, הערכת מחירים של כל מוצר בארץ וכאן, ואיך כל זה נכנס לתקציב הידוע מראש שלנו. למעשה חלק מהרעיון והביצוע נולדו אצל ממיע, אני רק דואגת לגבולות. אני מפחדת, אבל אני חושבת שבינתיים אנחנו מתקדמים בצורה נבונה. (בדיעבד, אחרי  כתיבת הפוסט, אני חושבת שמה שמבהיל אותי הוא זה שאני לא משתמשת בזכות הווטו שלי באופן אוטומטי כמו בעבר. קשה לי עם המרחב שאני מאפשרת, למרות שאני מאמינה שהמרחב נכון. שאפשר להרחיב גבולות. עדיין קשה לי לאפשר בלי להתנגד מידית, בלי להסגר.)

אני כבר מבינה שכדי להצליח צריך להעז בצורה מחושבת. ללכת על בטוח ולהנמיך מטרות מוביל להשארות באותה נקודה, אם זה בבית ואם זה בעבודה. כבר שלוש שנים שאני מרגישה חוסר שקט בקשר לעשיה במעבדה, רק בשנה האחרונה הבנתי למה. אנחנו ממשיכים לעשות את אותם דברים שהשיטות שלנו מאפשרות לנו לחקור. השוני היחיד הוא שאנחנו עושים יותר גנים בבת אחת, אבל מבחינת ההבנה העקרונית של המערכת אנחנו לא באמת מתקדמים. אנחנו לא מכווני שאלות. בשנים הראשונות היה לי נוח, כמו לאחרים במעבדה, לסמוך על המנטרות של הבוס, שאנחנו הכי טובים בעולם ואנחנו מובילים ומה שאנחנו עושים זה טוב. אבל כבר שלוש שנים מקנן בי הספק, וכבר שנה שהספק הפך לוודאות: זה לא מספיק, לא לי. אני יודעת שאני צריכה לסמוך על חוסר השקט וחוסר שביעות הרצון ולנסות למצוא דרך לענות על שאלות שאני מאמינה בהן. אין לי כתפיים לעמוד עליהן במסע החדש הזה. הבוס נשאר מאחור במידה מסויימת, או שהוא מתקדם לכיוונים טכניים שלא תורמים לי דבר פרט לטכניקה. אין לי כתפיים של ענק לעמוד עליהם, אני צריכה לעמוד על הרגליים שלי ולהתקדם קדימה. זה מפחיד אותי. מי אמר שאני מספיקה בשביל להוביל?

ממיע הזכיר לי שכדי לדעת על מה לענות צריך להכיר את השאלות. לצאת ממסך הברזל של המעבדה ולקרוא על עבודות מחוץ לתחום המוכר. לזהות שאלות בסיסיות שאנשים מנסים לענות עליהן ולראות איך אני יכולה להוסיף. לכאורה זה פשוט, אבל למעשה זה קשה מאוד. לפעמים אני חושבת שכשמתבגרים יש שתי אפשרויות בסיסיות - להשאר במוכר ולהשתעמם ולאבד עיניין, או להעז להפרד מהמוכר ולהמשיך לאן שמעניין ולא ידוע, ומפחיד. זה יכול להיות בזוגיות או בעבודה במוצרי חשמל או בחופשות שיוצאים אליהן. העזה מחושבת, אני מניחה שזה פתרון שיכול לעבוד עבורי, כשאפסיק לשקשק כאן מפחד.

עוד לא התחלתי בכלל להתחיל לתכנן את הקניות למעבדה. יש לי הצעת תקציב, אבל אני צריכה את הסבלנות של ממיע לברר מחירים ותכונות מכשירים. יכול להיות שאעזר בסבלנות של ממיע כדי לקנות ציוד למעבדה. אני קצת משותקת מול זה.

לקחנו שלושה ימי חופש לפני שהילדים חוזרים לבית הספר ביום חמישי. היום נלך לדיסנילנד. אני מקווה שזה יוציא אותי מהקיפאון והחששות האלו. אני משתאה מול הפרקטיות של ממיע. איך הוא פשוט עושה את הדברים, מברר את האפשרויות ומצליח לחשוב בצורה בהירה כשאני קופאת מפחד. אני חושבת שאבקש ממנו לבנות לי את המעבדה על הדרך, ולקרוא לי כשהכל יהיה מוכן.

NOT. אבל הרעיון גורם לי לחייך למרות הכל.

למה אתם משאירים אותי לבד?