אולי תנסי גם כתום?

אתמול התחיל החופש של ליאור ומכאן החופש שלי. מה עשיתי? ישבתי שעתיים בבוקר לעבוד על המאמר במטבח. לא רעיון טוב. חיכיתי לחופש הזה כל הקיץ וכשהוא הגיע קשה לי לשחרר את העבודה. קמתי בבוקר וחשבתי על הקורס והמאמר ולא יכולתי להתאפק אלא לעבוד. אחר כך נסענו לקנות לילדים בגדים יפים לחתונה של אחי בשבוע הבא, וחזרנו ומצאתי מכתב מחברה שלי שנמצאת בחופשה באיטליה עכשיו.

היא כתבה לי על קרפים עם נוטלה, וגלידה איטלקית וים ואמרה לי שאקיים את ההבטחה שלי לעצמי ולה ואקח חופש אמיתי מהכל.

אז נזכרתי שאני בעצם שחוקה, ושהריצה הזאת גורמת לי לחשוב שאם לא אתקדם במשהו כל יום, הכל יתפרק. אבל בעצם רק אני אתפרק אם אעבוד קשה מדי ואנוח מעט מדי. וכתבתי לה מכתב על הניסיונות שלי להתנתק מהעבודה, וכתבתי מכתבים לשתי חברות שלי מארה"ב שאני מתגעגעת אליהן מאוד, וזה היה הרבה יותר טוב מלעבוד.

נשארו מעט מדי ימים מהחופש ולי נשארה מעט מדי אנרגיה כדי למלא אותם בכיף. אבל כיף זה דבר מעגלי וכשבספירה של אנטיכיף כל מה שמרגישים זה רצון להמשיך להתדרדר בספירלה, כשהדבר היחיד שעוזר הוא ללכת נגד האינרציה ולמשוך בכיוון ההפוך. אז כמעט הלכנו לבריכה בבית לחם הגלילית אם הילדים לא היה רעבים פתאום ואם אחרי האוכל התינוק לא היה נרדם. אני מקווה שבכל זאת נצליח ללכת.

אני חושבת שהמלחמה הזאת גרמה לי ולהרבה אחרים להרגשה של מבוי סתום. של ככה זה לא יכול להמשך, וצריך למצוא דרך כדי לשקם בנו את התיקווה לעתיד טוב לילדים שלנו. ברור שבמלחמה כמו במלחמה, אבל אחרי המלחמה צריך לחשוב היטב על הצעד הבא ולא להמשיך שוב לתוך אותה סיטואציה בדיוק. זה לא היה יותר קל פעם, זה היה קשה להורים שלנו, פשוט היינו ילדים אז. 

אני מנסה להבין למה באופן אוטומטי אירופה נגדנו, למה בריטניה למשל, שבמלחמת העולם השניה שיגרה טילים על ערים כדי להוריד את המורל של התושבים (בלי להזהיר אף אחד מראש), שכבשה את אפריקה והמזרח, סתם כי הם שם והיא יכלה לעשוק אותם, ואז יצאה והשאירה מדינות חרבות אחריה, איך המדינה הזאת שיצרה את המציאות הקשה באפריקה ובמזרח באה להוכיח אותנו. (מאמר של אלן דרשוביץ , גם על זה). באתר של GATESTONE יש רשימת מאמרים מרתקת על המצב כאן ובשאר העולם, שעונה על כמה שאלות שהציקו גם לי:

1. "אז איפה אתם רוצים שחמאס ישימו את הטילים שלהם? עזה כל כך צפופה!" - מסתבר שיש הרבה מאוד שטחים ריקים בעזה שאפשר להציב בהם טילים או לפנות אליהם פליטים אם לחמאס ולאו"ם היה באמת אכפת מהתושבים, מאמר של דרשוביץ על זה, שמסיים באמירה החזקה:

Israel has tried its hardest to minimize civilian casualties. Hamas has tried its hardest to maximize civilian casualties. Now the United Nations and the international community must try their hardest to become part of the solution rather than part of the problem

2. למה האירופאים באופן אוטומטי נגדנו בקשר לכיבוש מצד אחד ומצד שני מעבירים כספים לאוכלוסיה טורקית כובשת בצפון קפריסין. בבתי ספר באירופה לא מלמדים על השואה כדי להתחשב בתלמידים המוסלמים. כותב טימון דיאז:

When European history teachers omit the Holocaust from their curriculum, they do not do this because they hate their Jewish students more than their Muslim students. They omit it because they are afraid of their Muslim students. They might also believe they do it to be "nice," but then how come this same "niceness" is not afforded to the Jews?

In the "Stockholm Syndrome," now seen, ironically, in Sweden, victims start bonding with their abusers in the wish that if they share the same values as their abusers, their abusers might stop abusing them. "We must be open and tolerant toward Islam and Muslims because when we become a minority, they will be so toward us." — Jens Orback, former Swedish government minister.

כותב עלי סלים:

We Muslims make the mistake of thinking Europeans really care about us, especially the Palestinians. We are wrong. Europeans simply hate the Jews more than they hate and fear us. The bitter truth is that Europeans usually intervene in a crisis only if it gives them an opportunity for Jew-bashing. It does not even mention Syria, or the rapes of women and children, and the beheadings, to say nothing of exploitation, discrimination, slavery, and other crimes against humanity.

To my great sorrow, everywhere in the world where there are Muslims there is murder, mass bloodshed and terrorist attacks. We should leave the Jews alone, they are not responsible for our tragedies and hating them will not cure the nation of Islam or bring it successfully into the 21^st century.

אני רוצה להבהיר שאני לא מצדיקה הרג אזרחים ועצובה מאוד על המצב בעזה ונשבר לי הלב על כל חלל ישראלי. מה שמפריע לי וגרם לי לכתוב את הפוסט הזה הוא השנאה האוטומטית והאשמה כלפינו בלי לראות את התמונה הכוללת והמניעים של האירופאים להאשים אותנו ובלי לראות את העיקשות של הצד השני בסיכסוך כאן. באיזה שהוא מקום, אני מתחילה להאמין שהסיכוי האמיתי היחיד של האיזור הזה והתיקווה שלנו היא לא מבחוץ, אלא מול המוסלמים המתונים שהם שכנים שלנו וחיים בתוכנו, כשאנחנו והמוסלמים המתונים נשלב ידיים ונעבוד ביחד לשיקום האיזור ולפיתוחו.

במקביל לכתיבת הפוסט הזה אני מנהלת דיאלוג עם בני דודים שלי (משפחתית :-)) בפייסבוק. הם באים מהצד היותר שמאלי של המפה ואנחנו מצליחים לדבר ואפילו לעשות לייקים אחד לשני. :-) אני רוצה לסיים בתגובה האחרונה שלי נכון לעכשיו שם:

• חותמת על המשפטו האחרון שלך [שצריך לחזור לגבולות 67] ואני חושבת שהרבה ישראלים כמוני. זה כמובן לא פשוט בכלל - לחזור לגבולות 67 עם כל הישובים המעורבבים. אבל אני מאמינה שרגע שתהיה נכונות אמיתית של שני הצדדים לעשות שלום, פרטי ההעברת השטחים יהיו פרט טכני (שיעורר מהומות כי ידרשו ויתורים משני הצדדים, אבל עדיין - פרט טכני). מתי תהיה נכונות כזאת? אני לא יודעת. הרגע סיימתי לדבר עם חברה שלי שמרגישה שהציבור בישראל נעשה יותר ימני ומאוד מדוכאת מזה. אני זוכרת שלפני 20 שנים כשדיברו על שתי מדינות לשני עמים זה היה שמאל קיצוני, ועכשיו זאת תיקווה של כל המרכז ואפילו ימינה - שיהיו כבר שתי מדינות לשני עמים! אז דברים כן מתקדמים, ואפילו בצורה לא צפויה, לכיוון שבו נחיה אם לא בשלום, אז בהשלמה, זה עם זה. (אני חייבת לקוות ככה, אחרת זה באמת מייאש.)