אלו היו שבועיים מלאים.
הילדים חזרו לבית הספר, זוהר נכנסה לגן חובה, המנחה של ממיע אמרה לו שהיא לא תאריך לו את החוזה, גמרתי להכין את כל החלקים הסבוכים של בקשת העבודה, מילאתי את כל הסעיפים הדרושים לגרנט, ושכתבתי את המאמר. כל המסקנות כבר לא ממש מתאימות, אז צריך להסיק מסקנות חדשות בהתאם לשיכתוב. התחלתי לעבוד על דגים.
יפה, לא?
עובר של דג שמבטא גן פלורוסנטי. ניסוי ראשון שלי בדגים.
שנה הלכה, שנה באה, אני כפי ארימה, שנה טובה לך אבא, שנה טובה לך אמא!
קראתי עכשיו ספר של סוזן ויגס. לא בדיוק טולסטוי אבל באבל, אהבה ומשפחה היא מבינה. היא כותבת שמוות של אדם קרוב זה לא דבר שאפשר להתגבר עליו, אבל אפשר להחלים ולהמשיך לחיות.
"It's not about getting over it, it's about healing and going on with life"
היא מדברת על העצב המתלווה, כמו חום נמוך, שלא עובר למרות הזמן, למרות שיש שמחה ואהבה ואושר אפילו. הספר הוא על משפחה שבה שני ההורים נהרגים בתאונת דרכים ומשאירים שלושה ילדים לטיפול של הדוד שלהם והחברה של האמא. לפני שנה לא הייתי מסוגלת לקרוא את הספר הזה. לפני שלוש שנים לא הייתי מתקרבת לספר כזה. אבל דברים השתנו, ואני מבינה משהו שלא ידעתי לפני שאבא נפטר. שיש דברים שבאמת לא עוברים, לא יכולים ולא צריכים לעבור. שיש דברים שלא צריך להתגבר עליהם, כי הם כמו לסגור חלק עצום בעצמנו. שצריך ללמוד לחיות איתם, ועם הגעגוע הגדול הזה והזכרונות. השנה הראשונה היתה הכי קשה. הכי קשה בחיים שלי. אני לא חושבת שהייתי יכולה לעשות משהו כדי שזה יהיה יותר קל, פשוט לתת לזמן לעבור ולחיים לחזור אלי.
ראש השנה ואני מתגעגעת. הכי הרבה לאמא שלי. בחודשים האחרונים הכעס שהרגשתי כלפיה כל כך הרבה זמן שכך לגמרי והאהבה חזרה להיות הרבה יותר מורגשת. מאז הביקור בארץ אולי. אני מדברת איתה יותר בטלפון. אחי מתגרש וזה מעציב את כולנו אבל אני חושבת שזה סיכוי בשבילו להיות קצת יותר מאושר. אני כותבת לאחותי ונורא שמחה בשיחות שלנו. בסוף השבוע נסענו לסן פרנסיסקו לבקר את אחיו של ממיע. טיילנו בפרק מקסים ליד הבית שלהם, ליטפנו ארנב והילדים האכילו כבשים, עיזים ותרנגולות ושיחקו בכדור. אני לא יודעת אם אלו כל הפעילויות האלו או שאישתו פשוט הרגישה שיש לה על מי לסמוך שישמור לה על הילדים, אבל באותו לילה היא ילדה את הילד הרביעי שלהם, ואנחנו שמרנו על שלושת הילדים שלנו ועל שלושת הילדים שלהם. זה היה כל כך מרגש ומשמח להיות שם בדיוק כשזה קורה. כשנסענו למחרת לבית החולים, הילדים היו עצבניים ונרגנים לקראת הנסיעה של שבע השעות הביתה. נכנסנו לבית החולים, ראינו את התינוקת המקסימה, וכולנו עברנו למוד הרבה יותר שמח. שגיא הפך לתינוק של ירדן, וזוהר טיפלה בתינוק מדומה, וכולנו יצאנו שמחים וטובי לב. הם לא התלוננו על שום דבר כל הדרך הארוכה הביתה. יש משהו קסום כל כך בחיים חדשים.
יש לנו אנשים גם כאן, כשאנחנו נותנים להם להיות. יש את אחיו של ממיע והמשפחה שלו שאני מאוד אוהבת, יש את האמהות של החברות של ירדן, החברים של שגיא והחברות של זוהר. נשים מקסימות. אין לי מספיק זמן לפתח את הקשרים האלו, אבל כל כך נעים לפגוש אותן בפיקניק חזרה לבית הספר ולהרגיש שאני בעצם לא לבד, גם כאן. אבל אני מתגעגעת לאנשים שגדלתי איתם. לאמא ולאחותי ואפילו לאחי.
בשבוע הבא אשלח את בקשות העבודה, אין טעם לחכות יותר. הכל הכי טוב שאני יכולה ואני מתחילה להרגיש שזה לא רע בכלל. אני מרגישה בפסק זמן של שקט לפני הסערה. הכדורים עדיין בידיים שלי, אבל תיכף אזרוק את כולם לאויר ואקווה לטוב. אני מנסה להיות לממיע כמו שהוא בשבילי, עכשיו כשלא טוב לו מיקצועית. הוא התקדם כל כך בהבנה שלו את עצמו ואת המגבלות שלו ואת היתרונות שלו. הוא עבד כל כך קשה, וזאת באמת החלטה לא הוגנת ולא נכונה של הבוסית שלו שלא להאריך לו את החוזה. מסתמן לו מאמר מאוד יפה והוא יתרום לה גם למאמר אחר. הוא רק צריך עוד כמה חודשים. אז תחזיקו לנו אצבעות שהיא תראה את האור ותאריך לו את החוזה בחצי שנה. זה כל מה שהוא צריך. זה כל כך פוגע. הוא כל הזמן אומר לי כמה היא טועה, ואיך הניהול שלה כושל, ואני יודעת שהוא צודק, אבל אני יודעת שבו מקנן כל הזמן הספק שזאת לא היא, זה הוא. שלא מספיק טוב. אני מכירה את זה מקרוב. עם כל התלונות שלי על הבוס תמיד מקנן בי הספק שאולי הוא צודק ואני טועה. אבל ממיע תמיד מוצא את הדרך להראות לי שאני בסדר ולתת לי את הכוח להמשיך. אני מנסה להיות כך בשבילו, אבל לא תמיד מצליחה. אנחנו יכולים להסתדר כמה חודשים עם המשכורת שלי בלבד, עכשיו כשכל הילדים בבית ספר. אבל אני רוצה בשבילו שימשיך ויגמור את מה שעבד עליו שלוש שנים או יותר. כואב לי בשבילו.
ראש השנה תשע"א. איזו שנה מצחיקה.
מאחלת לי שיהיו לי כמה אפשרויות טובות לבחור בינהן את זאת שהכי תתאים לנו ותחזיר אותנו לישראל, מאחלת לממיע למצוא את הדרך שלו לבטא את עצמו ולהרגיש טוב עם עצמו מקצועית, מאחלת לירדן למצוא חברת נפש חדשה ולהנות ולהצליח בלימודים, מאחלת לשגיא הרבה הרבה כיף עם החברים שלו ואיתנו ושיצליח להנות מהלימודים ויתחיל לאהוב לקרוא, לזוהר אני מאחלת לאהוב את גן החובה, להרגע ולהתחיל להנות מכל רגע, לכולנו כאן ובארץ אני מאחלת הרבה בריאות, אהבה ושמחה. לאבא שלי אני נורא מתגעגעת ומקווה שאיפה שהוא טוב לו עכשיו והוא שמח וגאה בדרך שעשיתי ועשינו. אני יודעת שזה לא הכי מדעי לכתוב את זה, אבל יש בזה כל כך הרבה נחמה, לרגעים להשאיר את הנושא הזה פתוח.
שנה טובה שתהיה לכולנו
ושנחזור לחגוג את שנה הבאה בארץ, מאז ולתמיד, בטוב.
שנה טובה!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
