אולי תנסי גם כתום?

נמאס לי מהעצב הזה, המתון. כמו רקע קבוע.

"עשרות אלפי ישאלים גדשו השבוע את היערות והפרקים הלאומיים." חדשות השעה שמונה בערב אצלכם. "נתניהו מברך את ישראל לרגל השנה החדשה." גם חברי המחלקה החדשה שלי שלחו לי שנה טובה. אני חושבת שהם נהדרים. אני חושבת שזה יהיה טוב. שיש לזה פוטנציאל. אני חושבת שיכול להיות לי שם בית חדש, אמיתי, קבוע. אני מקווה. אבל אני עדיין מתאבלת על העזיבה, על החיים שלי כאן שנגמרים.

כל פרידה היא מוות קטן. זה כל כך נכון המשפט הזה. גם לכתוב גרנטים זה מוות קטן. לפחות בשבילי. אני תקועה על נקודה מאוד חשובה בהקדמה. החלק האחרון שמוביל להצעת המחקר. אני מנסה להסביר שהתמיינות של תאים היא דבר יותר מורכב ממה שחשבנו. שזאת לא תוכנית אחת שמתבצעת וקובעת את הגורל של התא, שאלו הרבה תוכניות שמבצעות דברים שונים וביחד, המכלול, הוא מה שאנחנו קוראים סוג תא. שלפעמים תאים שמורפולוגית נראים זהים מריצים תוכניות שונות שאי אפשר לראות בעין וגורמות להם להיות שונים זה מזה. שגורמות להשפיע על תאים אחרים בצורה שונה. שדברים הם יותר מורכבים ממה שהעין רואה. שאני רוצה לחקור דוגמא לזה במערכת שלי והדוגמא הזאת תעזור להבין תוכניות יותר מורכבות שפועלות ביונקים. אלוהים, היונקים האלו השתגעו לגמרי. למעשה כל בעלי החוליות מריצים תוכניות התפתחות סופר מורכבות שחבל על הזמן. הם לקחו את התוכניות שהיו קיימות ועירבבו אותן ושינוי אותן ולקחו משהו מסוג תא אחד והוסיפו לסוג תא אחר ויצרו סוגי תאים ורקמות חדשים. אלו המנגננונים המולקולרים של האבולוציה. אני מרגישה יראת כבוד לגעת בדברים האלו. לנסות לפענח סודות.

אז למה אני כל כך עצובה כל הזמן?

אני נוסעת ברחובות הירוקים וחושבת שעוד שלושה חודשים כבר לא אהיה פה. אהיה במקום אחר שאני לא מכירה מספיק כדי לדמיין. אני חושבת על זה שלירדן קשה עם חטיבת הביניים שהיא מקום מאוד לא אישי ולוחץ, ושהיא אומרת שמבחינתה היה עדיף כבר לגמור עם זה ולנסוע לארץ. אני חושבת על זה שלזוהר קשה להתרכז בכיתה א', ושהיא חוזרת כל יום עם עבודות כיתה לא גמורות. אני חושבת על שגיא שדווקא מתחיל להתארגן ולעשות דברים מאוד יפה. אני חושבת על סטפן שעוזב לסן פרנציסקו אחרי שמונה שנים במעבדה, ורואה אותו שמח ועצוב בדיוק כמוני. כי עצוב לעזוב למרות הכל. לו קצת יותר קל כי הוא הולך למעבדה של מישהו אחר. הוא הולך ללמוד, לא לבנות משהו חדש. אני צריכה להקים ולבנות ולהוביל. וגם להעביר שלושה ילדים שלא ממש יודעים עיברית לארץ הקודש. אבל אני לא לבד בזה, אני עם ממיע. התקופה הזאת, עם הקושי שבה, קירבה ביננו מאוד מאוד. הנה משהו טוב. אתמול חיבקתי אותו חזק חזק עד שהעצב נמס, או לפחות כאב פחות.

EVERYBODY NEEDS SOMEBODY TO LOVE

קווין, ברדיו אקו שאני שומעת במחשב.

יאללה. הגרנט לא יכתוב את עצמו. אני צריכה לגרור את האצבעות שלי לחלון הנכון. להתראות בינתים.

איחולים שאיחלתי לנו בשנה שעברה:

"מאחלת לי שיהיו לי כמה אפשרויות טובות לבחור בינהן את זאת שהכי תתאים לנו ותחזיר אותנו לישראל"

- בצורה שונה ממה שחשבתי, אבל בהחלט התקיים.

"מאחלת לממיע למצוא את הדרך שלו לבטא את עצמו ולהרגיש טוב עם עצמו מקצועית"

- התקיים מאוד. הוא מאושר במעבדה החדשה שלו ומאוד מוערך.

"מאחלת לירדן למצוא חברת נפש חדשה ולהנות ולהצליח בלימודים"

- התקיים בהחלט.

"מאחלת לשגיא הרבה הרבה כיף עם החברים שלו ואיתנו ושיצליח להנות מהלימודים ויתחיל לאהוב לקרוא"

- הרבה כיף עם החברים התקיים מאוד, להנות מהלימודים ולאהוב לקרוא - יותר מבעבר, אבל עדיין יש דרך.

"לזוהר אני מאחלת לאהוב את גן החובה, להרגע ולהתחיל להנות מכל רגע"

- היא נהנתה בגן חובה ועכשיו אנחנו עובדים על להנות מכיתה א'.

"לכולנו כאן ובארץ אני מאחלת הרבה בריאות, אהבה ושמחה."

- בריאות, אהבה ושמחה, וגם עצב וגדילה וכאב, כולם חלקים מהחבילה.  

"לאבא שלי אני נורא מתגעגעת ומקווה שאיפה שהוא טוב לו עכשיו והוא שמח וגאה בדרך שעשיתי ועשינו. אני יודעת שזה לא הכי מדעי לכתוב את זה, אבל יש בזה כל כך הרבה נחמה, לרגעים להשאיר את הנושא הזה פתוח."

- עדיין מנחם, למרות שהנושא הזה מרגיש לי פחות פתוח מלפני שנה.

אני עצובה, אי אפשר להתעלם מזה. אני עצובה כי אלו היו שבע שנים מדהימות, עם כל הקושי. אני עצובה כי אני נפרדת מהמקום בו למדתי להיות מדענית, למצות את הפוטנציאל שלי, המקום בו הפכתי לחלק מקהילה מדעית חיה. אני עצובה כי אלו היו שנים מופלאות ואני הולכת הלאה למרות שהלב שלי נשבר, כי ללכת הלאה הוא הדבר הנכון לעשות. אני עצובה כי אני מעדיפה לכעוס על הבוס מאשר לרחם עליו, אני מעדיפה לקטר ולריב עם האנשים מאשר לדאוג להם. ואני מרחמת על הבוס ודואגת לו ולאנשים במעבדה. הוא נתן לי כל כך הרבה, בלעדיו לא הייתי מקבלת את ההזדמנות שקיבלתי. נכון, הוא ניסה לקחת את ההזדמנות ממני באיזה שהוא שלב, הוא נלחם בי והצר את צעדי, אבל צעדי הפכו רחבים בזכותו. הוא ניסה לכוון אותי ולצמצם אותי ולהקטין אותי, אבל מצאתי את הכיוון שלי בזכות הדחיפות והמכות שקיבלתי ממנו, בזכות ההזדמנות, בזכות השהות במקום כל כך טוב, בזכות האנשים הנהדרים שהכרתי כאן שהכירו לי עוד אנשים ונתנו לי עוד הזדמנויות, בזכות האינטרקציה עם החלק המבריק והחד שיש בו, שהולך ומצטמצם עם הזמן והגיל. כמה חבל. המקום הזה היה בית הספר שלי למדע, והזמן הגיע להמשיך הלאה ולישם את מה שלמדתי ולהעביר אותו הלאה. אני הרבה פחות מפחדת מהעתיד. אני חוששת, לא אגיד אחרת, יש המון אתגרים בהמשך, במדע ובבית. להעביר את הילדים לישראל ולהרגיל אותם לשינוי. להתרגל לשינוי בעצמנו. לארגן את הכל. והמדע - להמשיך לחשוב וליצור ולדחוף קדימה, לא קל בכלל. אבל אני מרגישה כל כך בת מזל על ההזדמנות שניתנה לי להקים מעבדה משלי, וחושבת שיש לי הכלים להתחיל במסע הזה ולקוות שיעבור בשלום.

העצב לא בא מהחשש מהעתיד, אלא מהפרידה מהעבר וההווה.

לשנה הבאה אני מאחלת לנו מעבר עד כמה שיותר חלק. אני מאחלת לילדים להסתגל לעיברית, לבית הספר החדש, לשכונה החדשה לתרבות הישראלית, אני מאחלת להם לאהוב את ישראל והסתגלות מהירה לחיים החדשים שלהם, עם המשפחות והחום והצפיפות האנושית. אני מאחלת להם למצוא חברים חדשים שישמחו אותם ויגרמו להם להרגיש שייכים. לי ולממיע אני מאחלת מעבר כמה שיותר חלק, הרבה מאוד סבלנות ואורך רוח, הרבה אמונה בדרך בה אנחנו הולכים ובנו.  אני מאחלת לנו להמשיך את התהליך שהתחלנו, של התקרבות ותמיכה וקירבה יותר גדולים, של חיזוק הדדי, של הליכה ביחד. אני מאחלת לו למצוא את מקומו במעבדה החדשה, להשתלב, לתרום ולהנות ממה שהוא עושה. אני מאחלת לי בהצלחה בגרנטים, בהצלחה בהקמת המעבדה, בהצלחה בגיוס סטודנטים וטכנאית, בהצלחה בפילוס הדרך העצמאית שלי במחקר. אני מאחלת לי הרבה סבלנות ושאר רוח ואמונה בדרך בה אני הולכת. אני מאחלת לנו לשמוח במשפחות שלנו ובחברים הישנים, ולמצוא חברים חדשים במקום החדש. ותמיד, לכולנו, בריאות, אהבה ושמחה ויכולת להרגיש את העצב הנלווה בלי להתפרק, כחלק מהחיים, כעדות לזה שיצרנו כאן חיים טובים, ועכשיו אנחנו ממשיכים הלאה.

שנה טובה ומתוקה לכולכם ותודה שאתם כאן. האהבה והתמיכה שלכם מאוד מחזקים אותי. מאחלת לי שתגיבו יותר! :-)

שנה טובה!

אתמול סטפן נתן את הרצאת הדוקטורט שלו וכולנו חגגנו איתו את סיום התואר. אנדי עשה לכבודו מסיבה בבית שלו בערב. לקחנו את הילדים מבית הספר, קילחנו אותם עשינו שיעורים ובאנו למסיבה. אחר כך ממיע אמר שזאת המסיבה הכי עצובה שהיתה במעבדה שלנו. אחרי שבע שנים כאן, קשה לי לראות את הדעיכה של המקום הזה.

אני חושבת שאנשים היו מסוגלים לחיות עם האלימות המילולית של הבוס כל עוד היה אכפת לו. כל עוד הוא התעניין באמת במה שהם עושים, כל עוד שהוא היה מעורב. בשנה שנתיים האחרונות העניין שלו במעבדה ובפרוייקטים של כל האנשים הולך ודועך, הדיאלוג שלו איתנו הולך ופוחת, והוא הולך ונצמד יותר ויותר לפוסט-דוקית אחת. אני לא יודעת למה זה קורה, אני חושבת שהבטחון העצמי שלו פחת, אבל האינטרקציה הבלעדית איתה לא עושה טוב לא לו, לא לה, ומערערת את כל המעבדה. בשיחה האחרונה שלי איתו לפני שבועיים הייתי בהלם. הוא תקף אותי - וזה רגיל לגמרי - אבל על שטויות, על דברים חיצוניים, על ספירות מלאי, לא על הסיפור האמיתי, לא על העבודה, שם הוא פשוט לא היה באותו עמוד, כמו שאומרים כאן. מאז אני מרגישה שמשהו אצלי השתנה. לפני זה חשבתי על הדיעה שלו, על מה הוא יגיד, מה הוא ידרוש, הביקורת שלו היתה בראש שלי עוד לפני שהוא אמר אותה. חשבתי - איך נכתוב מאמר ביחד. עכשיו אני מבינה שהוא לא שם. הוא לא בבית. אני לבד עם המאמר הזה, לטוב ולרע, בין אם השם שלו לא יהיה על המאמר ובין אם הוא יהיה. אני לבד. וזה בסדר, כי כל השנה האחרונה אספתי לי אנשים שאני יכולה להתייעץ בהם, כי לגבי הגרנטים והתוכניות לעתיד אני כבר די הרבה זמן לבד. כבר הרבה זמן הרעיונות הכי טובים עולים לי תוך כדי שיחות עם ממיע או עם אנשים אחרים, לא מול הבוס. הבוס עזר לי ברעיונות איך להציג את הדאטה, אבל כבר הרבה מאוד זמן הוא לא שם מבחינה רעיונית ומחשבתית. אולי כי אני עוזבת, אולי כי הוא כבר לא ממש כאן.

אני מסתכלת סביבי על האנשים שאני משאירה אחרי ודואגת להם. זאת לא הבעיה שלי, אני יודעת, אבל אכפת לי. אני מרגישה שאני יודעת מה קורה והם עדיין לא ממש מבינים, ואני לא יודעת אם כשהם יבינו הם ידעו להוביל את עצמם באופן עצמאי. אני מנסה לעזור עד כמה שאני יכולה, אבל לא תמיד יש רצון לקבל בצד השני.

אצלנו בסך הכל טוב. דברים משתנים לאיטם, אבל יש שינוי, יש בניה. גם הלחץ מאוד מאוד גדול על שנינו. ביום שישי יתקיים כינוס המעבדה השנתי שלנו ואני עובדת על ההרצאה שלי, והעבודה קצת מלחיצה אותי. השקפים מוכנים אבל המילים עדיין לא, הסיפור מתחיל להתיישב, וזה יהיה הבסיס למאמר. שנה כבר לא כתבתי מאמר, רק הצעות מחקר וגרנטים, אני מתגעגעת לכתיבה של מאמר. כשמקשרים את החוטים בין מה שידוע למה שנוסף ואיך מה שנוסף משנה את התמונה ומגדיר שאלות חדשות. כיף לכתוב מאמרים, למרות הקושי. בעוד שישה שבועות אני רוצה להגיש את הגרנט השני שלי. אני קוראת ומנסה לחשוב על המבנה של ההצעה. אני באה ממקום אחר, של שאלה עקרונית וחשובה ומערכת מצויינת לחיפוש תשובות לשאלה, אני חושבת שזה יהיה גרנט טוב, אבל אני צריכה לעשות אותו. זה מלחיץ. בנובמבר הזמינו אותי להרצות במישיגן על העבודה שלי. גם את ההרצאה הזאת אני רוצה להכין, לכלול בה את ההבנה שלי, את התמונה הכוללת, ולהציג דוגמאות למערכות שעבדתי עליהן ולשאלות שעניתי עליהן ולדרך הנפרשת בפני. ברקע כמובן הניסויים שצריך לעשות כדי לגמור את המאמר ולהתקדם בהצעה. במרכז הילדים שלכל אחד מהם יש אתגרים משלו. שגיא וירדן צריכים ללמוד להיות קצת יותר מאורגנים וזוהר צריכה להשתדל קצת יותר. את הידע והיכולת עצמם יש להם, זה הישום של הידע, זה להבין מה נדרש ולהביא את היכולת לידי ביטוי - שם הם צריכים ללמוד. שם אנחנו מנסים לעזור להם. לממיע יש ניסוים שהוא עושה עם ארבעה אנשים שונים, כולם רוצים את העזרה שלו, את הדאטה שלו להציג בהרצאת הקבוצה שלהם, ויש לו הרצאת קבוצה משלו בנובמבר. הוא התנדב להרצות על העבודה שלו בכיתה של שגיא ואני רואה איך הוא מנסה לחשוב איך לעשות את זה הכי טוב. וברקע כמובן יושב המעבר, עם המשלוח לארגן, כרטיסי הטיסה, החתול, בתי הספר הדירה וכל השאר. אבל אנחנו ביחד בזה, לומדים להחזיק אותנו ביחד מתחת ללחץ ומעליו. לא קל אבל אפשרי. אני רואה איך אנשים מסתכלים עלינו ורואים בנו את ההוכחה שזה אפשרי, אבל הם לא רואים כמה קשה זה.

אני לא מתלוננת דווקא. מסתבר. רק מסכמת לעצמי מה קורה, מה עובר, מה משתנה.

המשך שבוע טוב לכולנו.