עכשיו טוב.

עוד כמה ימים נגמר החופש, איזה באסה.

איך לא בא לי לחזור לבצפר המעצבן הזה,

במיוחד לא לילדים האלה.

השמנתי בטירוף.

לא כדאי לכם לראות אותי.

יום ראשון- כלום.

יום שני- באו אורחים מצרפת.

יום שלישי- מסעדה.

יום רביעי- קניון עם נועה.

יום חמישי- כלום.

היום- תל אביב עם אמא.

בכללי זה השבוע הכי נורמאלי שהיה לי בחופש.

טוב מה לעשות שאני תקועה במקום חסר חיים

שקוראים לו ראש העין.

לסיכום- ש-י-ע-מ-ו-ם !

קמתי היום בשבע בבוקר,

אני מתה מעייפות,

והשכני החדשים והמפגרים שלנו

החליטו שהם מביאים את כל המפשחה המפגרת שלהם *כולל הילדים*

והם עושים רעש, כמו מקדחה.

אופפ אני שונאת אותם.

אני מקווה שאני אנצל את השבוע האחרון הזה

ויעשה בו משהו מעניין לשם שינוי. 

עד כאן, ליאור.

נ.ב- סליחה על הפוסט המשעמם.

הדבר היחיד שיעשה אותו מעניין זה תמונות.

ותמונות זה לא הצד החזק שלי.

תתמודדו.

אז.. איך החופש ?

אני לא רוצה שהוא ייגמר אפעם.

למרות שלא עשיתי בו כ-ל-ו-ם !

אולי הלכתי לקניון כמה פעמים,

אבל חוצמזה, לא עשיתי בו כלום.

אני לא רוצה שהוא ייגמר כי פשוט

אני יהיה כל כך מתוסכלת שאני אשב

שוב בכיתה המעצבנת והמבאסת הזו.

שוב, לראות את כל הבנים המעצבנים,

והפאקצות האלה שחושבות ת'צמן.

אני מרגישה שאין לי עם מי להיות,

אני רק עם חברה אחת כל החופש-

נועה. אני פשוט אוהבת אותך,

את לא יודעת כמה אני מעריכה אותך,

מה הייתי עושה בלעדייך ?

את החברה היחידה שלי, זה מה שאני מרגישה.

כל הבנות בכיתה סתם עושות ת'צמן חברות, חוץ מאור.

איזה באסה איתכן. ואין לכן מה לומר על זה.

אם הייתן חברות, הייתן מזמינות אותי אליכן,

או לאן שאתן הולכות עם כל הבנות מהכיתה.

זה מעצבן, כי ביסודי זה היה שונה,

הכל היה טוב, כמעט.

הייתי תמיד במרכז העניינים,

ועם מלא מלא חברות.

ורק עכשיו הבנתי  שהחברה

היחידה שנשארה איתי לאורך כל הדרך

זאת נועה. היא לא כמו אלה שהפכו לפרחות מסריחות.

ואני כ'כ מעריכה אותה על זה.

טוב, הייתי צריכה לפרוק את זה.