הרבה זמן לא כתבתי כאן, מהסיבה הפשוטה שעם הזמן הבנתי שעדיף לשמור דברים לעצמי.. מן פחד במה תקף אותי כתבתי בבלוג הפרטי שלי אבל גם אותו כבר זנחתי כמו כל דבר אחר בחיי

אף פעם לא הייתה לי את היכולת להמשיך משהו עד הסוף, אבל היום אני עובדת על זה.

תקופה קצת מדוכדכת בפתח, אולי כי אני חולה.. אולי כי הסביבה שלי חונקת אותי, אולי כי אני לא מזהה את המקום שבו אני נמצאת כיום.

אני מסתכלת מסביב.. תמיד הייתי מוקפת באותם האנשים "באש ובמים" תמיד אמרנו, "לנצח"

והיום רק אחד מלווה אותי כל השנים..

לא אתלונן לעולם, כי חבר אחד ואיכותי שווה למיליון חברים אחרים.. פשוט חבל לראות איך אנשים שהיו הכל בשבילך הלכו לכיוון אחר בחיים ונמצאים איתך בקשר של "היי וביי".

זה חלק מהתבגרות, כך לפחות אומרים. 

עם הזמן אתה מוצא את עצמך בחיים מבחינת לימודים, עבודה, נישואין, ובלי למצמץ פתאום ילדים ואולי גם נכדים.

החיים האלה עוברים לי מהר מדי, במחשבות שלי אני עדיין תקועה שנה אחורה כשהכל היה פחות או יותר אותו דבר.. עבודה קבועה.. החברים היו פה..

אנשים תמיד יאכזבו אותך לא משנה כמה הם קרובים אלייך ומה טיב היחסים בניכם, צריך לדעת לקבל את זה אבל משום מה אני לא מצליחה.

אני לא מבינה למה תמיד אומרים את זה "לא לקחת ללב, כולם ככה".. אם כולם ככה אז איך זה שאני חושבת פעמיים לפני שאני מדברת, ואיך זה שאני עושה מאמצים מעל ומעבר בשביל אנשים שאני אוהבת, ואיך זה שאני לא זורקת סתם את המילה "חבר אמת" באוויר כמו כולם?

כולם הולכים לאנשהו וזזים קדימה, רק אני עומדת במקום ובוחנת את העבר ולא מצליחה להרפות ממנו.

אני מבועתת כי החיים לא הסתדרו לי כמו שרציתי.

הבעיה הכי גדולה שלי בחיים היא פרפקציוניזם. מגיל קטן אני תיכננתי לעצמי את העתיד.

אמרתי שאני אסיים תיכון, אלך לצבא או לשירות לאומי, וישר משם ללימודי תואר. אני רוצה להוכיח למשפחה שלי שהשקיעו בי כ"כ הרבה כסף ומאמץ כי הייתי ילדה לא קלה בכלל- שאני עוד אגרום להם להיות גאים בי.

הזמן עובר לו והשעון מתקתק, עוד יום נאבד לי ועוד חודש ועוד שנה

שומעת אכזבות מצד המשפחה, ורק החבר שלי מחזיק אותי שלא אשבר

תומך בי, אומר לי שלכל דבר יש את זמנו, אני עוד אמצא את עצמי ולא צריך למהר.. יש אנשים שמוצאים את עצמם בגיל 30!

תמיד זלזלתי בזה, נו באמת.. אני אחכה עד גיל 30? זה נוגד את התוכנית שלי. אין מצב. הוא מדבר שטויות

אבל בינתיים הוא היחידי שמדבר בצורה הגיונית, הוא היחידי שמאפס אותי ומראה לי שגם אם דברים לא יוצאים כמו שתכננתי הכל בסדר.

הרי עובדה, אני בכלל לא רציתי להכנס למערכת יחסים נוספת אחרי הפרידה שעברתי אבל הוא פשוט נכנס לחיי.

לא תכננתי את זה, לא רציתי את זה, אבל היום זה הדבר הכי טוב שיכל לקרות לי!

אז רציתי ללכת לעתודה אבל לא גייסו אותי, רציתי במקום צבא ללכת ללמוד אבל משהו תקע אותי במקום וקפאתי מפחד.

אז רציתי להרוויח כסף ולחסוך לטיול אבל החברה שעבדתי בה וכה אהבתי אותה פשטה רגל, ונתקעתי בלי משכורת בכלל. 

רואה מסביבי ילדים בגילי [20 זה עדיין ילד מבחינתי] שכבר כמעט מסיימים לימודים, צבא, חותמים קבע שעושים משהו, שיודעים מי הם בכלל

ורק אני לא יודעת אפילו מה המאכל האהוב עליי.

לפעמים אני מרגישה כה מפגרת מאחור כי התחביב שלי נעלם לו עם הזמן, ואין לי שום תחומי עניין ונראה שלאחרים יש.

נכון שהדשא של השכן תמיד ירוק יותר, אבל כשאתה מרגיש אבוד אתה לא יכול לשלוט בזה ומסתכל לצדדים עם כמה שזה לא בריא.

מוזר לי לחשוב שבגיל 7, כיתה א' שלי.. לא הכרתי אף אחד ובימים הראשונים של ביה"ס השתתפתי בתחרות "כשרונות צעירים"

עליתי על הבמה והתכוונתי לרקוד את הריקוד שעבדתי עליו שבועות בשביל אותו יום, אבל הכל נמחק לי מהראש ופשוט אילתרתי.. לא פחדתי לשניה, ידעתי שילדים אכזריים וידעתי שעוד יצחקו עליי אבל הרגשתי כאילו אף אחד לא קיים

להפתעתי הרבה אנשים קמו על הרגליים ומחאו לי כפיים, שאלו אותי מאיפה למדתי והתעניינו, רשמו אותי לתחרויות נוספות וזה הרגיש לי כ"כ טבעי!

היום לא מרגיש לי טבעי אפילו ללכת לים לבד, או לבית קפה ולקרוא ספר.. 

לעזאזל אפילו לרוץ בשכונה שלי דורש ממני אומץ מסוים.

זה נשמע שטותי, אבל אחרי הרבה מאד שיחות נפש עם אנשים מכל הגילאים גיליתי שאני לא לבד. כנראה כל עידן המחשבים הזה לקח מאיתנו את היכולת הפשוטה ביותר לעשות דברים בסיסיים.

אנחנו כל-כך רגילים לחברה הזאת שבוחנת אותנו עם זכוכית מגדלת לגבי לבוש, שיער, התנהגות וכ'ו שכל מה שאנחנו עושים זה להסתגר בבית ולנהל קשרים עם חברים דרך הפייסבוק, או להעביר רגשות ותחושות דרך הפייסבוק. 

אני רק צריכה להתחיל להיות סבלנית.

התפטרתי מהעבודה שבה הרגשתי ממש לא טוב, שזה משהו שלעולם לא הייתי עושה!

הייתי סופגת וסופגת ואומרת לעצמי "לא נורא זה יעבור מחר" אבל פעם ראשונה בחיי עמדתי על שלי. 

ועכשיו שלב שני בלהכיר את עצמי ולעשות מה שטוב בשבילי זה לקחת חופש מהכל, חודש ימים של לרבוץ בבית ולהתחיל לעשות את כל אותם הדברים הקטנים שהיו עושים לי טוב פעם

או אפילו להתחיל לעשות דברים חדשים, העיקר למצוא את עצמי.

לחלקכם הפוסט הזה יראה חסר הגיון, חלק אולי אפילו יזדהו. אבל זוכרים שאמרתי שאני מתחילה לעשות דברים בשביל עצמי?

אז כן, להתגבר על המיני פחד במה הזה שנוצר לי עם הזמן זה גם אחד מהם.

האמת? התגעגעתי לתחושת השחרור שכתיבת פוסט נותנת..

אולי אני אחזור לפה מדי פעם

FOR ONCE IN MY LIFE.. I FEEL FREE