צו פיוס: גברים על הסכין
מעולמן של שתי עיתונאיות רווקות: הדתית והחילונית. בלוג על אהבה וחיפושי משמעות אבל לא רק. נספר על החוויות הטובות, המשעשעות וההזויות שאנו עוברות בדרך למציאת אהבה, הניסיון להיות בקשר זוגי והדיאלוג בין שתי נקודות המבט. שידורנו יתחדשו בעוד כחצי שעה, היו עימנו |
כינוי:
הדייט שלך בת: 44 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | 31 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 12/2008
 מגרשת את החושך
זה רק מתחיל כבד.. בהמשך זה אחרת:
הרבה זמן שלא עדכנתי. לא מצאתי את הכוחות הנפשיים לכך. בניגוד לשותפתי שהקפידה לעדכן כל הזמן, אני הבטתי מהצד ספק מקנאה בה על היכולת לחיות וספק חוששת להכנס למשחק הזה בעצמי.
עברתי תקופה קשה, ונדמה לי שרק עכשיו אני מבינה את מימדיה (תרתי משמע: זכיתי לאקסטרה של 5 ק"ג) הייתי בדיכאון, עמוק מכפי שניתן לתאר ועמוק יותר מכפי שהבנתי בעצמי. חיפשתי עבודה כמעט 4 חודשים, עבדתי בעבודות זמניות וניסיתי בעיקר לא לטבוע. נדמה היה שכל נשימה שלא עלתה בקנה אחד עם מחשבותיי, היתה גדולה עליי. כל עקיצה שבימים כתיקונם היתה זוכה לעקיצה עסיסית חזרה - היתה לכל עולמי. כל היום ניתחתי ללא הפסקה מי אמר לי ובאיזה הקשר. התפלשתי בבוץ, בג'יפה של הנשמה שלי.
כשמבשלים דג או כשאופים אותו בתנור לפעמים יוצא ממנו נוזל מעין דיו שחור שטעמו מר. רק אז הבנתי את הפירוש שלי ל"מרה שחורה".
לילות של בכי, ימים קשים מנשוא, מחסור תמידי באוויר, חשש שכך יראו חיי מעתה ועד עולם, ששום דבר טוב לא יקרה לי. שנידונתי לחיי כישלון ואומללות, הסביבה שלי התמלאה צער וכאב ואני לא ידעתי רגע אחד של חסד ורוגע. חששתי לצאת מהבית כי כל מפגש עם העולם החיצון נגמר במפחי נפש שלי. אז הסתגרתי במשך חודש בבית, חולה בדלקת ריאות מבחינה פיזית ובכאבי לב מבחינה נפשית.
הרגשתי שאני לבד בעולם, הרגשתי שרוב החברים שלי התרחקו, שאני מעיקה עליהם ודווקא כששיוועתי לעזרה, למילה טובה, לחיבוק, ליטף - קירבה פיזית איכשהו משפרת את זה - הרגשתי שאני הכי לבד, שוקעת במצולות עם משקולות על הרגליים שגרמו לי לטבוע מהר יותר.
הסיבה שאני משתפת בכך היא לא כדי להלחיץ, אלא לחזק. (פעם צופיפניקית - תמיד צופיפניקית) בכל זאת: באנו חושך לגרש.
אם מישהו מרגיש כך או עובר את זה עליו או עליה לדעת שהם לא לבד. וזה מאוד טבעי ואפילו נורמאלי. הדרגות של הקושי לדעתי תלויות ברגישות שלנו וביכולת שלנו לשאת את הדברים. אפשר להתגבר על המצבים הקשים האלו ורצוי לעשות זאת בליווי תמיכה (של הסביבה הקרובה: משפחה, חברות וחברים) ובליווי עזרה מקצועית (כן כן, פסיכולוגית).
עם המון תמיכה ועזרה , אני מקווה שעברתי את זה (אפילו מפחדת להקליד את המילים מחשש לנאחס לעצמי) חמסה, טפו טפו טפו 5 ק"ג בצל, שום וכל דבר שמגן .....
היום סיימתי פרויקט שלו הקדשתי את כל כולי בחודש וחצי האחרונים, ואני מסיימת ברגשות מעורבים: חשש מפני הבאות לאור החודשים האחרונים, שמחה וגאווה שהצלחתי להרים כזה פרויקט, עצב שזה נגמר ואני שוב צריכה לפלס דרך ותקווה שאם הצלחתי בעזרתם של הסובבים אותי להרים את עצמי מהקרשים, להגיש עבודות שהתמזמזתי איתן שנתיים, לרזות 2.5 ק"ג ולנהל פרויקט שכזה - כנראה שיש תקווה. למדתי הרבה מהכאבים הללו, למדתי לזהות מתי אני מזינה את עצמי באור ובתמיכה שאני זקוקה לה ומתי אני מזריקה לנשמה שלי רעל מרוכז. חשבתי שכדי ליצור חייבים להיות בביוב, בתחתית של הג'יפה ואני לא בטוחה שזה הכרחי. נראה לי שאפשר ליצור במצבי רוח שונים בניגוד לדימוי האמן המיוסר השיכור והמסומם. אני חושבת שההתמודדות הזו איכשהו באופן הכי הזוי חיזקה אותי ויש לי עכשיו תיאבון לעשות דברים שלא עשיתי קודם..
מקווה למצוא את האיזונים בין השניים, לזכור לנשום, לקרוא ספר מחכים ולחזור לרקוד.
שנזכה לאיזה נס חנוכה ושנדע להתגבר מעל הקשיים של עצמנו.
(החילונית)
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
