צו פיוס: גברים על הסכין

ישבנו ברולדין, היה לו חיוך מקסים. צחקנו הרבה. אחרי פחות משעה הוא היה חייב ללכת. הדיבור זרם והרשתי לעצמי לשאול לאן ממשיכים. יודעת, לא הייתי צריכה.

אמר שהוא לא יודע

"לא יודע זה לא" חייכתי.

הוא גמגם

"בחייך", אמרתי, "אתם הרי מחליטים כבר ב-30 שניות הראשונות"

הוא התפתל ומלמל במבוכה שזה נכון.

"אז לא" הוא חייך בהתנצלות.

ואני אמרתי שזה בסדר וחייכתי חיוך רחב כל כך שהרגשתי שהלחיים שלי מתפקעות.

אחר כך הלכתי לבכות באוטו.

כבר מהתחלה היה לה קול של יאכנע, ידעתי ששום דבר לא יצא לי ממנה. אבל החזרתי לה טלפון כי כמו שהשותפה שלי אומרת, אנחנו צריכות לעשות את ההשתדלות שלנו.

"הוא לומד רפואה, גרבX, בן 26, למד בישיבה ליטאית, אמריקאי שלוש שנים בארץ", היא מתארת את המיועד, אני מנסה להסביר לה שזה לא מתאים כי הוא ליטאי אבל זה לא ממש מעניין אותה אז אני אומרת שאני לא יודעת אנגלית בתקווה שזה יוריד אותה ממני. "אבל צ' אמרה לי שאת יודעת אנגלית", היא מסרבת לקלוט, "אני צריכה לשאול אותו אם הוא מעוניין לצאת איתך". אני מתחילה לאבד את זה אבל עדיין נשארת נחמדה, כי זו שדכנית. "אל תשאלי אותו כי אני לא מעונינת". אבל היאכנע לא קולטת וממשיכה לשכנע ואני מסבירה בשארית סבלנותי: "אני מחפשת מישהו ישראלי, שהיה בצבא"...

השדכנית החרדית מתפלצת, "מהההה? את רוצה מישהו שהיה בצבא??? לא לא לא זה לא מתאים, לילה טוב". וככה ניתקה לי את הטלפון.

ברוך שפטרני (הדוסית)