טוב אז הכל התחיל לפני שלוש שנים,הייתי בת 14 כיתה ט', חצ'קונים,גשר, כולם עוברים את זה בגיל 14'.
אבל איכשהו תמיד היית היחידה בהכל.
היחידה עם החצ'קונים, היחידה שלא יודעת להתלבש היחידה שתמיד אבל לא משנהמה,יצחקו עליה, כזאת שמסתובבת רק עם שני בנים שהאחד הוא בן דוד שלה בכלל והשני סתם חבר טוב שלו, זאת שתמיד התאהבה בבחורים הכי שווים ולא יכלה להרשות לעצמה להגיד להם שלום אפילו בבוקר שהיא מגיעה לבית הספר.
וזה לא בדיוקשהיו לי חברות מפרגנות,היו לי חברות טובות אני לא יגיד שלא,הם תמיד ידעו לעזור כשהייתי בוכה על מישהו שהציק,או על מישהו שאני אוהבת אותו אבל הוא לא שם עליי, אבל בתכלס הן היו עושות את זה רק לטובת האינטרסים האישיים שלהם,או רק כדי שאני תיד תהייה זו שתוכל להזמיןא ותן אליה הבייתה עם חברים שלהם וקנות להם דברים,מתנות או סתם אפילו להקשיב לכל החפירות שלהן.
הויו חפירות-הן היו כאלה שטחיות, כל הזמן אני אוהבת אותו ואותו ואותו ואוי תראי כמה שהוא חתיך, ואוי תראי איזה תחת יש לו ואוי סתם בא לך לבוא לפיצרייה כדי להתחיל עם בנים.
ואיכשהו תמיד האמנתי לבולשיט שלהן תמיד ידעתי שבסוף אני תמיד נדפקת אני זאת שתמיד ישובת על הכיסא בצד ומסתכלת איך הן מצתרפתות לי מול העניים עם חברים שלהן,ורק אני המכוערת שאף אחד לא ניגש אליה וטוחנת פיצה שלמה לבד!
בקיצור אני רוצה להגיע לפואנטה- כמה ימים אחרי התחלנו את הלימודים, אני רק יכולה להגיד שהתחלתי את כיתה ט' עם ראש שקט עדיין אל עברתי בית ספר, אמרתי לעצמי זהו, השנה הזאת מתחילים להפסיק להיות מכוערת, להתחיל עם הבנים השווים, לדפוק הופעות, למצוא אפילו חברות חדשות-בתוך תוכי הרי ידעתי למה אני מסתובבת איתן-אני פשוט לא יכולה למצוא לעצמי חברות חדשות,הרי מי תצא עם חברה כזאת מכוערת.
בקיצור איכשהו תמיד אמרתי את המשפט הזה בתחילת שנה כבר מכיתה ז' ושום דבר פשוט לא התשנה.
במשך השנה פשוט התחלתי להרגיש עזובה, ואז הגיעה יום שפשוט חשבתי שהחיים שלי השתנו.
למד איתי ילד בכיתה, היינו חברים בכיתה ז' אבל הוא לא ממש היה אז חתיך, וגם אל מי יודע מה מקובל, ופשוט נפרדנו בלגל לחץ חברתי.
שנתיים אחרי הוא כבר נהייה חתיך,מקובל כל בת רצתה פשוט להיות חברה שלו, ואני פשוט ישבתי לעצמי בכיתה וחשבתי..תגידי מה אני דפוקה?
איך עזבתי אותו ועוד בגלל מה בגלל שני החברים הכי טובים שלך(כביכול) שהם מרכלים עלייך כל החיים שלך מאחורי הגב.
אז יום אחד כן הוא פנה אליי, לי לרעות המכוערת המחוצ'קנת.
והוא אמר לי שהוא רוצה לדבר איתי על משהו חשוב ביותר ושזה לא יכול לחכות אפילו שנייה..
הוא רצה לדבר איתי על כמה שאני..
זהו חברים, עד כאן הפרק הראשון:
אני מצטערת אבל עכשיו 8:47 בערב ואני גמורה מעייפות,
קצת קשה לי לרשום את כל הדברים האלה,אני פשוט נזכרת בעבר..
אבל אם בא לכם תמשיכו לקרוא..
בעוד יומיים אני ירשום פרק שני..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
