כל הערב החלפנו מבטים, אני וצ'יפ, כבר הרבה זמן שיש בינינו מתח, בעצם מאז שהכרתי את כל החבורה. במפגש הראשון הגעתי נבוכה, התיישבתי מיד לצד נעמה, והוא שם לב לזה, ידע להבחין בתזוזות הקטנות של אי הנוחות שלי, אולי כי היה ביישן בעצמו. הוא קם והתיישב לידי. במן שקט כזה בלי לומר מילה, אני זוכרת את הרגע הזה.

הוא חכה כמה דקות ושאל אותי: "איך קוראים לך?" בסוג של גמגום חסר ביטחון עניתי לו שנטלי, ונעמה מן הצד העירה "נתי, נתי" מבטלת את דברי בחיוך האופייני לה.

"אז נתי..כן?" אמר לי "לא ראיתי אותך פה אף פעם".

בכל שישי התקרבנו יותר, אהבתי את התמימות שלו, את העצבות שרואים לו בעיניים, את הרגישות שלו. פעם אחת שאלתי אותו איך הוא בכלל הגיע לפה, למה הוא נכנס לכל עניין הסמים, הוא הביט בי במן מבט כזה, כאילו הוא לא מבין על מה אני מדברת, ואולי השאלה שלי באמת לא היתה כל כך במקום, אבל המשכתי להביט בו, מבלי להוריד את מבטי, וידעתי שהוא מבין אותי, ידעתי שגם הוא לא רצה להשאב לעולם הזה של הסמים אבל לא דברנו על זה.

 התקרבנו יותר ויותר, ציפיתי למפגשים האלה במיוחד בשביל לראות אותו, היינו מגיעים ומעשנים ביחד, כולם היו מסביבינו אבל הרגשנו כאילו רק שנינו שם. אבל אף אחד מאיתנו לא עשה את הצעד.

 ראיתי שהוא ב"היי" יותר מבדרך כלל, הוא לקח משהו, סם כלשהו, אף אחד לא שם לב בדיוק מה זה היה.

הוא לקח אותו ונפל. שמעתי צעקה. הקול היה צווחני, מיד זיהיתי אותו, זאת היתה ורה.

ורה היתה צעקנית תמיד, אבל זאת היתה צעקה מסוג שונה, עמוקה, כזו שמחלחלת אל תוך העצמות וגורמת לשערות לסמור.

הסתובבתי מהר, ראיתי שכל המבטים הופנו גם הם. צ'יפ שכב על הרצפה. רועד, בעיניים עצומות.

כולם נבהלו רצו אליו והקיפו אותו במעגל. איתמר התכופף. אחז בכתפיו, ניסה להושיב אותו. זה לא עזר. הוא נתן לו סטירה. צ'יפ נשאר בעיניים עצומות והרעידות הפסיקו. הרגשתי כאילו הלב שלי מפסיק לפעום יחד עם הרעידות שהפסיקו.

הבנות צעקו בלחץ ואילון בדק לו את הדופק. "הוא חי" הודיע לנו.

הרגשתי משותקת. לא ידעתי מה לעשות. לא יכולתי לזוז ונעמה שידעה כמה הוא חשוב לי הביטה בי במבט המיוחד שלה, זה שכשהיא משתמשת בו אתה יודע שהיא מבינה אותך ויודעת מה אתה מרגיש, היא שמה לי יד על הכתף ומיד אמרה שצריך להתקשר לאמבולנס.

היתה התנגדות. אף אחד לא רצה להסביר לפרמדיקים מה קרה, איתמר הציע שנתקשר לדווח להם וכשהם יגיעו נברח, רק נראה שיש מי שמטפל בו.

אני באמת לא יודעת מה גרם לי לעשות את זה, אבל ברחתי. הרגשתי כל כך פחדנית באותו רגע. איך אני יכולה לנטוש בן אדם שכל כך חשוב לי ככה? ברגע כזה? ידעתי שכשהוא יידע. אם הוא יידע מה קרה הוא לעולם לא ייסלח לי. ובכל זאת-ברחתי.