I hope life isn't a big joke, because I don't get it
|
| 3/2009
I couldn't tell you why she felt that way, she felt it everyday
לא חשבתי שיש שיר שיכול לתאר אותי, אחרי הכל אני רבויה בתכונות, ואף שיר לא באמת יקלע. אבל אז שמעתי את השיר של אבריל לאבין "nobody's home" והבנתי שזה מתאר אותי. אני לא יכולה למצוא את המקום החם והאוהב לו כולם מייחלים. וזה בגללן, בגלל האנשים שאכפת לי מהם, אך האכפתיות היא חד צדדית. אני כל כך מחוץ לעיגול בו הייתי רוצה להיות. הייתי רוצה להיות קשר בתוך העיגול, אך כפי שהמדע כבר הוכיח, אי אפשר לעשות קשר בעיגול. אני לא מצליחה להתרחק מהאנשים שאני לא רוצה בחיי, ולא מצליחה לקרב אליי את אלו שאני כן. אין לי מישהי שאני יכולה לסמוך עליה בעיניים עצומות. וזה מתבטא בדברים הכי קטנים כמו הענקת תכונות (מכירים את התמונה "לכולם יש את החבר ה..." שכולם מתייגים בה את החברים בפייסבוק?) כי אם הן היו מכירות אותי הן היו יודעות שלא לתייג אותי, כי הקטגוריזציה הזו היא מהלך צבוע. ממתי לכולם יש חבר אחד שהוא מצחיק או רק חבר אחד שהוא טיפש או רק חבר אחד שהוא חכם? באופן כלשהו זה פוגע. כואב לי לראות שכל מה שהחברות שלי רואות בי זה את עמדת "המוזיקאית" בלי נפש, בלי שום תכונה אחרת לתאר אותי, אלא רק בתואר מזדמן. נכון שזה דבר קטן ושטותי, אבל בדיוק כמו בחוסר אכפתיות בו הן תייגו אותי, כך הן מתנהגות אליי מידי יום. יכול להיות שאני לא בסדר, שאני פשוט מצפה ליותר מידי, שאני מצפה לבלתי אפשרי, אבל אני רואה שלאחרים יש, אז למה אין גם לי? אני מחייכת, אך עיני דומעות, אני צוחקת אך ליבי זועק. אני שותקת, אבל גם אז הן לא מבחינות בכאב. את אהבתי כבר איבדתי, הבנתי שאין טעם לאהוב, אך גם את האנשים היקרים לי מכל השאירו אותי עזובה ברחוב.
חברה שלי כתבה שיר, אני לא יודעת על מי היא כתבה אותו, אך כשקראתי אותו הרגשתי כאילו היא מדברת עליי, בלי כוונה. רק בגלל זה הוא ריגש אותי נורא. היא ביקשה ממני שאני אעזור לה להלחין אותו, אז זה כנראה יהיה קל, כי אני אזרום עם הרגשות, אשר יומרו לצלילים.
ניפגש בפעם הבאה,
דיפרסיה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
DannyGirl