| 8/2008
מחשבותייו של ערפד.
~
מחשבותייו של ערפד.
צעדיי
מהדהדים בחלל הרחוב הדומם. השעה מאוחרת וגשם קל מטפטף על סמטאותיה האפלות
של לונדון. ראשי מתנוסס מצד לצד במהירות, שיערי האדמוני מתנופף באוויר.
עיניי מתמלאות אימה כאשר אני שומעת צעדים איטיים מאחוריי, לבי דופק
במהירות, מאיים לפרוץ החוצה.
ידיי מתחילות להזיע, אוחזות בחוזקה במעילי העבה.
צעדיי
מואצים, וכך גם צעדיו של הדמות אשר הולכת בעקבותי. לבי מחסיר פעימה כאשר
קול נעליו חודל מלהישמע. מבטי מופנה לאחור, אך עיניי לא מאתרות אדם. מוחי
זועק שאברח, אך רגליי משותקות מפחד.
מבטי חוזר לקדמת הסמטא, ואני צווחת
קלות כאשר מבחינה בגבר יפה תואר עומד מול עיניי, מביט בי בעניין. עינייו
הכחולות נראות לא אנושיות, מטיילות על גופי ומתעכבות על עיקול צווארי
החשוף.
"ס-סליחה?" אני ממלמלת כאשר ידיו מונעות ממני להמשיך בדרכי.
"כן?" הוא שואל בקול מחוספס ונמוך, אך מזמין ומלטף.
"אתה עומד בדרכי" קולי מוצא את איזונו ונהיה נוקשה.
"ולאן גבירתי ממהרת?" הוא שואל ומביט בשפתיי, עיני נעצמות קלות למשמע קולו הממכר.
"ה-הביתה" אני מתחילה לגמגם שנית.
"אני סבור שאוכל להציע לך משהו יותר מעניין" הוא מהפנט אותי במבטו.
"מה?" אני שואלת, תשומת לבי המלאה מופנית אליו.
"ובכן,
התקרבי אליי" ידו מושטת לכיווני, ומכיוון שמחשבותיי לא היו צלולות, אני
אוחזת בידו ולא ולא מתנגדת כלל כאשר הוא מצמיד אותי אל גופו הקר. לשונו
מלקקת את צווארי ועלה לכיוון פי באיטיות. אני נאנקת למגע לשונו הקרה
להפליא על עורי החיוור, עינייו מביטות בי בעצב כעת.
פי לא מעז להוציא
הגה, פחד אוחז בגופי ומשתק אותו לחלוטין. אני פותחת את פי בניסיון לקרוא
לעזרה אך פיו נסגר על שלי, מונע ממני לדבר. ידייו אוחזות בי בחוזקה, אך גם
מלטפות באהבה, אני חשה מבלובלת ממעשיו של האיש הזר.
כעת הוא מביט בי בצורה מוזרה, עינייו בוערות מתאווה ואני מבחינה בניבים ארוכות נחשפות בעדינות מתוך פיו.
עיניי נפערות באימה אך אני לא מספיקה להגיד דבר. שיניו ננעצות בצווארי ואני צווחת בעונג וכאב.
הדבר האחרון שראיתי היה עיניו המתמלאות בדמי, ודמעותיו המלוחות נפלו על פניי.
נשמתי עזבה את גופי, והלכה לעולמה.
היא הולכת בסמטא האפלה לגמרי לבדה, צעדייה נשמעים ממרחק של קילומטרים.
גשם קל מטפטף על פניי, מרטיב את שיערי השחור. אני יכול להריח אותה, את
הפחד שאוחז בה.
היא שומעת את צעדיי כאשר אני עוקב אחרייה ומתחילה להביט
לכל הכיוונים. שיערה האדמוני מהפנט, ריח השמפו מתנוסס במקום בו עברה. גופה
מריח כוורדים ושדות פרחים, ריחה קיצי ותמים.
היא מתחילה ללכת מהר יותר,
וכך גם אני. אני שומע את לבה דופק במהירות, ואז מהר יותר כאשר צעדיי לא
נשמעים יותר. היא מביטה לאחור, אך לא מוצאת דבר, וכאשר מבטה חוזר היא
צווחת למראי.
אני מביט בה בעניין, עיניי מטיילות על כל גופה ונעצרות כאשר אני מגיע לצווארה המגרה.
"ס-סליחה?" היא מלמלה חלושות, קולה המתוק והתמים מכאיב לאוזניי.
"כן?" שאלתי אותה בקול הנמוך עליו התאמנתי כל כך הרבה.
"אתה עומד בדרכי" היא נשמעת קרה כקרח כעת.
"ולאן גבירתי ממהרת?" לגלגתי למראה עינייה המהופנטות.
"ה-הביתה" היא שוב החלה לגמגם. אני שמח בעקבות ההשפעה שלי עלייה.
"אני סבור שאוכל להציע לך משהו יותר מעניין" אני אומר ומהפנט אותה במבטי.
"מה?" היא שואלת בעניין רב.
"ובכן,
התקרבי אליי" אני מושיט יד לכיוונה. כנראה שמוחה לא מתפקד יותר, מכיוון
שהיא אוחזת בידי ולא מונעת ממני לקרב את גופה החם אליי, עיניי נעצמות
לנוכח ניחוחה.
אני פותח את פי ומעביר את לשוני על צווארה המזמין, פונה
לכיוון פיה. היא נאנקת בהנאה ומביטה בי בשאלה כאשר עיניי עצובות ומביטות
בעינייה. היא וודאי חושבת שגבר זר מטריד אותה. לו רק ידעה כמה אני אוהב
אותה.
לפתע אני מנשק אותה, תשוקתי פורצת מגופי ואני מניח לידיי אשר
אחזו אותה בחוזקה ללטף את מותנייה כפי שתמיד הייתי עושה. היא לא זוכרת,
ולבי נשבר.
אני חושף את ניביי, והיא נבהלת. אני שומע כיצד היא גונחת בהנאה בשעה שאני מוצץ את דמה, אך עיניי מבחינות גם בכאב בפנייה.
דמעות עולות בפניי, אני גונב את טיפות דמה האחרונות, עורה נהיה לבן ורוח חייה עוזבת את גופה.
אני משכיב אותה על המדרכה הקרה ובוכה.
בוכה על אהובתי שאבדה.
אז החלטתי לכתוב את הקטע הזה על ערפדים, כי זו חולשה שיש לכל אחת שגאה בהיותה אישה. אני
יודעת שזה נראה זה לקוח מאמצע פרק או משהו, בגלל כל הקצוות הלא מוסברים -
כמו למה היא לא זוכרת אותו וכדומה. אבל עשיתי את זה בכוונה, כי אני חושבת
שזה מוסיף יותר למסתורין.
הסיפור משתתף בתחרות כתיבת סיפורי אימה ופחד:
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=450140&blogcode=10840424
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
