אוקיי, שמעו, הקטע של התגובות היה באמת רק תירוץ, וזה ממש לא קשור לזה,

נגמרו לנו הרעיונות, אין לנו כבר על מה לכתוב.. אני[טל] ומור כבר לא כ"כ אוהבת את מקפליי, כאילו, ת'מוזיקה- ברור שכן, ישלהם תמוזיקה הכי יפה בעולם! אבל אתם יודעים, כבר לא מפנטזות עליהם כמו פעם..

והסיפור היה סוג של כתיבה של הפנטזיות שלנו, וכבר אין פנטזיות, אין חשק לכתוב, אין רעיות לכתיבה..

בעיקרון זהו, עדיין לא החלטנו עם להמשיך או לא, נודיע לכם כבר.

טל ומור ♥

טל הסתומה שכחה להגיד אבל השם הוא כבר לא סיילנס ז"ל חח,
Falling In Love, תגידו היי!!XDD אממ אממ, תגיבו, אחרת אחרת, יהיה רע!
סתם, פשוט לא נעלה יותר ואז יהיה רע. לנו. ולכם. >>
כאן היתה מור השקסית ואתם ? תגיבו יא... יא... אנשים שלא אמרתם לי מזלטוב.
היה לי ב29 למי שרצה לדעת >>

זו מור למי שלא הבין. O:

"איך אני אגרום לו לאהוב אותי?" שאלה אותי רובין.

"אממ-"

"אני יודעת! אני אתנהג כמו מור!כן!"

"מה-"

"תודה יובל." היא ניתקה מהר את השיחה.אין בעד מה.

"סוף-סוף! ישועה!" דאגי אמר לאחר ששמע דפיקות בדלת.

"היי רובין." הוא התאכזב טיפה שהיא נכנסה.

"היי." היא חייכה. "איך אתה מרגיש?" היא שאלה. "אני בסדר, תודה." הוא חייך ועשה את עצמו מפהק, שתלך. "לא משעמם לך פה?" היא שאלה. "כן, דיי..."

"וואי, את ממש מזכירה לי מישהי בדיבור שלך..." הוא התחיל להגיד.

"את מי?"

"כן!את מור!" הוא אמר לבסוף. 'יש' רובין חשבה לעצמה.

"טוב" רובין אמרה, היא לא רצתה להראות את ההלהבות שלה.

"אה, רובין, ממש לא נעים לי, אבל אני נורא עייף" דאגי אמר ושוב זייף פיהוק "את יכולה בבקשה לחזור עוד מעט? " הוא אמר עם חיוך מאולץ.

"כן, כן, ברור." רובין אמרה קצת נעלבת.

"טוב אז .. ביי " דאגי אמר לה.

"ביי, תרגיש טוב! " רובין חייכה אליו.

רובין יצאה מחדרו של דאגי והלכה לחפש אותנו.

"היי" אמרתי לה שראיתי אותה.

"היי" היא אמרה, טיפה מבואסת.

"ומה קרה לך?" שאלתי.

"סתם, דאגי היה עייף, למרות שלא נראה לי שהוא היה עייף." רובין אמרה בביאוס.

"לא נורא, הוא מתאושש עכשיו. צריך לתת לו קצת שקט." אמרתי עם חיוך מעודד.

"כן, כנראה " היא אמרה עם חיוך מזויף. "טוב, נראלי אני יחזור, אין לי כ"כ מה עוד לעשות פה." רובין המשיכה.

"מה שבאלך" חייכתי אלייה, שמם לב שאני ממש חייכנית היום?

"אוקיי, ביי." היא אמרה ונתנה לי חיבוק.

"ביי" אמרתי בחזרה.

הלכתי לדבר עם דאגי.

"דאגלס, דאגלס, דאגלס" אמרתי שנכנסתי לחדר שלו.

"הו הישועה!!!" הוא צחק.

"חחחח, מה שלומך?" שאלתי אותו .

"בסדר, משתפר! אבל משמעמם לי! אני לא יכול  יותר!" דאגי אמר ועשה נועות מוזרות עם הידיים.

"איזה כיף שהכל טוב אצלך." אמרתי בציניות.

"מה?" הוא שאל.

"למה אתה כזה רע לרובין?"

"אני לא-"

"אל תכחיש."

"לא יודע..."

"טוב, אבל רק לידע הכללי, זה מזה לא יפה." אמרתי.

"טוב, טוב, בואי נעביר נושא! אני מבטיח להשתפר!" דאגי אמר ואני צחקתי.

"טוב, אז, על מה אתה רוצה לדבר?" שאלתי.

"אם כבר מדברים .." דאגי התחיל להגיד.

"כן?" שאלתי.

"איפה הפוצ'י מוצ'י שלך?" דאגי שאל.

"מה-עובר-עלייכם?!" אמרתי לדאגי מעוצבנת.

"מה עשיתי?" דאגי שאל חושש.

"אנחנו לא פוצ'י מוצ'י ואנחנו לא כל היום ביחד!"

"כן, בטח." דאגי אמר ביצניות, "בכל מקרה, איפה הוא?" דאגי שאל.

"לא יודעת." אמרתי בעצבנות.

"רגע, מה זה 'עליכם'? מי עוד אמר לך את זה?"

"מור." אמרתי.

"אוה."

"אתה עדיין אוהב אותה, נכון?"

"לא... אנחנו סה"כ ידידים."

"בטוח?"

"כן, ברור."

"שקר!" אמרתי לו אחרי כמה שניות.

"מה שקר?"

"אתה אוהב את מור." אמרתי בחשדנות.

"אני לא!" דאגי אמר.

"בטח." צחקתי.

"טוב, טוב, תבררי לי איפה חבר שלך.." דאגי אמר.

"למה אתה צריך אותו?" שאלתי.

"סתם, שיבוא לארח לי ולך חברה."

"טוב" צחקתי והתקשרתי לדני.

"הלו?" דני ענה.

"דני? קח דאגי רוצה לדבר איתך." אמרתי לו במהירו דאגי סימן לי 'מה את עושה?' סימנתי לו שיקח ת'טלפון וזהו.

"דני?" דאגי שאל לתוך הטלפון.

"כן?" דני אמר מבולבל.

"באלך לבוא לפה קצת?" דאגי אמר ובזמן הזה יצאתי מהחדר.

"למה?" דני שאל.

"סתם, תבוא לארח לי ולחברה שלך חברה."

"הא, אני לא בטוח שהיא רוצה." דני אמר קצת עצוב.

"מה? איפה אתה חיי? את חולים אחד על השני!" דאגי אמר מעודד.

"בטח.." דני מילמל.

"מה, אתה רוצה להגיד לי ש.." דאגי אמר חושש.

"לא, ממש לא! אני מתה עלייה, אני פשוט לא יודע מה עובר עלייה."

"רק שלא יקרה בסוף מה שקרה איתי ועם מור..."

"חס וחלילה." צחק דני.

"אז אתה בא?"

"יאפ. יובל שם?"

"כן-" דאגי התחיל להגיד."היא נעלמה." הוא המשיך.

"אוה. טוב, אני כבר בא.ביי דאגי." אמר דני וניתק את השיחה.

"יובל? יובל?" דאגי התחיל לקרוא. לא הייתי שם אז הוא הפסיק,

יצאתי קצת לגינה של הבי"ח לחשוב טיפה, ראיתי את כל המעריצות מחוץ לבית חולים, צורוחת לדאגי שירגש טוב ושהן אוהבת אותו.ומה איתי? יש לי ת'דבר שכל אחת מהן הייתה רוצה להתחלף  איתי, יש לי את דני, שאם היה להן יום אחד רק יום אחד לבלות איתו הן היו כ"כ מאושרות! ותראו אותי, אני ודני ביחד כבר כמעט 3 חודשים, ואני לא מאושרת. למה? אני מתגעגעת למשפחה שלי, לחברים בישראל, אני רוצה לחזור, לקחת הפסקה מכל החיים המטורפים האלו. אני עדיין אוהבת את דני, אבל אני צריכה הפסקה, אני לא יכולה לבזבז על דני את כל החיים שלי. טוב.אני חוזרת לישראל. אני רק צריכה להגיד למור-

"היי." דני קטע את המחשבות שלי והתיישב לידי.

"היי." אמרתי חזרה.

"תקשיבי יובל-"

"תקשיב דני-" אמרנו ביחד, התחלנו לצחוק.

"אני כבר לא יודעת מה יש ביננו..." התחלתי. "זה מה שרציתי להגיד, זה כבר לא כמו פעם..." הוא אמר, מאוכזב.

"את עדיין אוהבת אותי?" הוא שאל לאחר כמה דקות של שתיקה.

"כן." אמרתי מהססת. שמה את הראש שלי על הכתף שלו.

"אז.. מה קורה?" הוא שאל.

"אני לא יודעת." אמרתי נאנחת.

"בכל זאת .. ?"

"אני אוהבת אותך. " אמרתי בלחישה.

"גם אני אותך." הוא החזיר.

"אבל – " התחלתי להגיד.

"אני שונא אבלים!" דני אמר ואני צחקתי.